א – זמני השבת

פורסם בקטגוריה פרק ג - זמני השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-03-01/

בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה (בראשית א, ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי שבת, היממה השביעית מתחילה בלילה. בתפיסת עולם יהודית זו מקופל רעיון גדול, הלילה והחושך קודמים ליום ולאור. תחילה עולות השאלות והתהיות והאדם נמצא במצב של חושך ואי ודאות, ומתוך כך מתבהרות לו התשובות והאור זורח עליו. כך גם ההיסטוריה שלנו. תחילה השתעבדנו לפרעה במצרים, ומתוך כך יצאנו לחרות, קיבלנו תורה ונכנסנו לארץ. וכך תמיד בישראל, תחילה החושך והצרות, ואחר כך האור והגאולה. קודם מתמודדים עם הבעיות, ומתוך כך מתעלים ומשתלמים. אבל אצל אומות העולם, היום קודם ללילה, וכך אומה אחר אומה עולה על במת ההיסטוריה בקול תרועה רמה, מרעישה את העולם, ואח"כ מתחילות הבעיות לעלות, מתעוררים קשיים, הלילה מתקרב ובא, והאומה שוקעת ונעלמת. כך היה אצל הבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים. סוד הנצחיות הישראלי קשור לעובדה שהלילה קודם ליום.

נחזור לעניינינו, הלילה קודם ליום, ולכן היום השביעי מתחיל עם תחילת הלילה. אלא שהסתפקו חכמים, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע. במילים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. בארץ ישראל יש הפרש של כעשרים דקות בין זמן שקיעת החמה לזמן שהכוכבים נראים ברקיע. וזמן זה משתנה לפי עונות השנה וגובה המקום מעל פני הים, כמבואר בהערה.

עוד אחת מהתופעות המיוחדות שביהדות, שלא לכל שאלה יש תשובה החלטית, ופעמים שגם לספק ישנו מקום. הלכה זו היא דוגמא לכך. הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מוגדר כזמן של ספק יום ספק לילה, והוא נקרא 'בין השמשות'.

להלכה, בכל מצווה מן התורה, ובכלל זה גם מצוות השבת, הולכים אחר הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לפיכך, השבת נכנסת בשקיעת החמה, ויוצאת בצאת הכוכבים.[1]


[1]. סוגיית בין השמשות (ביהש"מ) מבוארת בגמ' שבת לד, ב – לה, ב. ושם (לד, ב) מבואר שלדעת ר' יהודה ביהש"מ הוא משקיעת החמה ועד שהאדמומית נעלמת מפניו המערביים של הרקיע והן מכסיפין. ולדעת ר' יוסי משך ביהש"מ קצר, כהרף עין, וזמנו אחר סוף זמן ביהש"מ של ר' יהודה. להלכה אמר ר' יוחנן (שם לה, א) שיש להחמיר כדעת שניהם, שביהש"מ מתחיל בשקיעה ומסתיים רק לאחר סוף הזמן לפי ר' יוסי. ונתנו חכמים סימן לסוף זמן ביהש"מ לפי ר' יוסי, שהוא בעת שיצאו שלושה כוכבים. והכוונה לכוכבים בינוניים, כי גדולים נראים ביום, וקטנים נראים רק בלילה (שם לה, ב). עוד מבואר שם (לד, ב) שלדעת רבה (שהרי"ף והרא"ש פסקו כמותו), משך זמן ביהש"מ לפי ר' יהודה הוא כמהלך שלושת רבעי מיל אחר השקיעה. לרש"י והגר"א ועוד רבים, זמן ביהש"מ של ר' יוסי צמוד לסוף זמן ביהש"מ של ר' יהודה, וממילא אין בו תוספת זמן. ולרמב"ן ורא"ש הוא מופלג מעט, ויש להוסיף עבורו כחצי דקה. וי"א שהוא מופלג הרבה, ויש להוסיף עבורו כמה דקות (ראב"ן). ועיין בספר הזמנים בהלכה (מ, ח-טז).

זמן השקיעה הוא כאשר השמש נעלמת לגמרי מן העין (מהר"ם אלשקר צו). ונראה שאין מתחשבים בהרים קרובים שמסתירים את השמש, אלא הולכים לפי האופק הישר. אמנם יתכן שמתחשבים בהרים רחוקים שעל פני כל האופק, ועיין בפניני הלכה תפילה יא, 7, לעניין הנץ החמה. ולעניין צאת הכוכבים התעוררו ספקות, שכן על פי מדידות שונות יצאו זמנים שונים לזמן שרואים שלושה כוכבים בינוניים. ושורש הספק, האם הכוונה לזמן שמיטיבי הראות, שבקיאים במפת השמים ויודעים היכן מופיעים הכוכבים הראשונים בכל עונה, רואים שלושה כוכבים. או שהולכים לפי אנשים רגילים. ונראה שהזמן שמיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים הוא כאשר החמה שוקעת מעבר לאופק 4.8 מעלות. ואילו הזמן שאנשים רגילים רואים שלושה כוכבים הוא כאשר החמה מעבר לאופק כ-6.2 מעלות. עוד צריך לדעת כי שלושה גורמים משפיעים על ההפרש שבין השקיעה לצאה"כ: א) עונות השנה – באביב ובסתיו החמה שוקעת בקו ישר ולכן הזמן קצר יותר, ובחורף ובקיץ באלכסון ולכן הזמן ארוך יותר. ב) גובה המקום מעל פני הים – ככל שהמקום יותר גבוה, רואים את השמש זמן רב יותר, אבל עדיין צאה"כ יהיה באותו זמן לגבוהים ולנמוכים. לכן במקומות הגבוהים משך הזמן שבין השקיעה לצאה"כ קצר יותר. ג) המיקום הגיאוגרפי לפי קווי רוחב – ככל שקרובים יותר לקו המשווה, משך ביהש"מ קצר יותר, וככל שקרובים יותר לקטבים ארוך יותר, עד שבמקומות מסוימים יכול להימשך שעות וימים.

בפועל בארץ ישראל בגובה פני הים, זמן ביהש"מ לפי מיטיבי הראות (4.8), באמצע האביב והסתיו הוא כ-19 דקות, ובשיא הקיץ כ-21 דקות. ולפי הרואים הרגילים (6.2), באמצע האביב והסתיו כ-25 דקות, ובשיא הקיץ קרוב ל-30 דקות. ובירושלים שההרים הגבוהים שבה כ-830 מטר מעל פני הים, השקיעה מתאחרת בכחמש דקות, וממילא זמן ביהש"מ מתקצר בכחמש דקות. ואם כן זמן ביהש"מ לפי מיטיבי הראות, באמצע האביב והסתיו כ-14 דקות, ובשיא הקיץ 16:22 דקות. ולפי הרואים הרגילים, באביב ובסתיו כ-20 דקות וחצי, ובשיא הקיץ כ-24 דקות. (המעיין יבין מדעתו כיצד מסתדרים חישובים אלה עם מה שמקובל ששיעור ביהש"מ כמהלך 3/4 מיל. וכל זה מבואר באריכות כאן בהרחבות, ובקיצור בפניני הלכה תפילה כה, 3, לעניין זמן קריאת שמע שבערבית).

וכל מה שכתבתי הוא כשיטת הגאונים. אולם לר"ת שיטה אחרת, לפיה היום נמשך אחר שקיעת החמה כשיעור מהלך שלושה מיל ורבע – כ-58.5 דקות. ורק אז מתחיל ביהש"מ כשיעור מהלך 3/4 מיל – כ-13.5 דקות. ואח"כ מגיע הלילה. ואף שרבים כתבו כמותו, וכ"כ שו"ע רסא, ב. שיטתו תמוהה מאוד, שכן בפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים הרבה לפני מה שיצא לחשבונו (עיין באו"ה שם). ואכן מאז ומעולם נהגו בא"י וסביבותיה כשיטת הגאונים. ויש שביארו שר"ת דיבר לפי מקומו, שהיה חי בצפון, ושם ביהש"מ מתארך יותר. בכל אופן למעשה נוהגים שלא לחוש לדעת ר"ת (ציץ אליעזר יז, סב, שמש ומגן א, ה. הזמנים בהלכה פרקים מג-מה, מח, נ). ויש שכתבו לכתחילה להחמיר כמותו, שצאת השבת 72 דקות אחר השקיעה (יבי"א ב, כא). ועיין בהרחבות.

פורסם בקטגוריה פרק ג - זמני השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן