מצד הקדושה הקבועה של השבת, רק בעת שהיום השביעי מתחיל, השבת נכנסת, אלא שמצווה מהתורה, להוסיף מהחול על הקודש. כלומר, שנקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם כניסת היום השביעי. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת, מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב. כתב בבאו"ה שלרוב הפוסקים מצווה זו מהתורה).
על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.
כבר למדנו שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, וחובה להחמיר בו בכל דיני שבת. אם כן, כדי לקיים את מצוות תוספת שבת, הננו צריכים להקדים ולקבל את השבת מעט לפני שקיעת החמה. מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת נרות, ובירושלים נהגו הנשים לכתחילה להדליק נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, ובחיפה שלושים דקות לפני השקיעה, ובתל אביב ורוב ערי הארץ, עשרים דקות לפני השקיעה. והגברים שמתפללים מנחה סמוך לשקיעה, נוהגים לקבל את השבת מאוחר יותר, ואף הם צריכים להקפיד לקבל את השבת מספר דקות לפני השקיעה, כדי להוסיף מחול על הקודש.
הרוצה להקדים ולקבל את השבת לפני כן תבא עליו ברכה, ובלבד שיקבל את השבת בתוך כשעה ורבע מהשקיעה, אבל לפני כן, לדעת רבים לא ניתן לקבל את השבת (שו"ע רסג, ד, מ"ב יח).[2]
זמן סיום השבת הוא בצאת שלושה כוכבים בינוניים, אלא שחששו חכמים שמא יטעה הרואה ויחשוב שכוכבים גדולים הם בינוניים, לפיכך אמרו שימתין עד שיצאו שלושה כוכבים קטנים. וכדי להוסיף מחול על הקודש, ימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים יחד (שו"ע רצג, ב). כיום אין לנו צורך להסתכל בכוכבים אלא אפשר לסמוך על השעון ועל לוחות הזמנים, שזמן צאת השבת שבהם כולל בתוכו גם את זמן תוספת השבת[3]
מצווה זו מלמדת אותנו, שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן ניתן להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן ניתן ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.
[3]. כפי שלמדנו בהערה 1, קרוב ל-30 דקות הוא ההפרש הגדול ביותר שבין השקיעה לצאת הכוכבים בארץ ישראל (בשיא הקיץ בשפלה). בלוחות כיום רגילים לכתוב את זמן צאת השבת כ-35 דקות אחר השקיעה, נמצא שתמיד יש בזה שיעור תוספת שבת.
