משעה שקיבל אדם על עצמו תוספת שבת, עליו להימנע מכל המלאכות האסורות מהתורה ומדברי חכמים, אמנם כאשר יש בדבר צורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר, עד סוף בין השמשות התירו חכמים לעשות מלאכות שאסורות מדבריהם, מפני שעל מצב כזה לא רצו חכמים להחיל את איסוריהם. למשל, מי ששכח לעשר את פירותיו והוא מעוניין לאוכלם בשבת, למרות שכבר קיבל על עצמו את השבת, עד סוף בין השמשות מותר לו לעשרם, משום שעישור הפירות בשבת אסור מדברי חכמים בלבד. וכן הדין בבין השמשות שבמוצאי שבת.
מי שקיבל על עצמו תוספת שבת, יכול לבקש מחבירו היהודי שעדיין לא קיבל על עצמו את השבת שיעשה עבורו מלאכה. בדרך כלל הנשים נוהגות לקבל את השבת לפני הגברים, שכן הנשים מדליקות את הנרות ומקבלות את השבת בזמן כניסת השבת המודפס בלוחות, ואילו הגברים עוד הולכים לבית הכנסת להתפלל מנחה של חול, ורק לאחר מכן מקבלים את השבת. באותו זמן ביניים, אף שהאשה כבר קיבלה על עצמה את השבת, מותר לה לבקש מבעלה שיעשה עבורה מלאכות שאסורות עליה, כגון שידליק אור, או שיסדר את התנור (שו"ע רסג, יז; מ"ב סד). וכן במוצאי שבת, מי שעדיין לא הבדיל יכול לבקש ממי שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה.[5]
ב) לגבי הכלל שאחר שהיחיד קיבל על עצמו תוספת שבת, מותר לו לעשות מלאכות האסורות מדברי חכמים רק לצורך שבת או לצורך גדול, יש יוצא מהכלל, והוא לבקש מיהודי אחר לעשות עבורו מלאכה, שזה מותר אף שלא לצורך שבת או צורך גדול, כמבואר במ"ב רסא, יח. ג) בלא שיקבל אדם תוספת שבת, איסורי שבת אינם חלים עליו עד השקיעה. אולם למעשה, אם אותו אדם נמצא בקהילה יהודית, מן הסתם רוב הציבור יקבל על עצמו בבתי הכנסיות את השבת לפני השקיעה, וכבר אז יאסר בכל המלאכות האסורות מדברי חכמים. וגם אם ישבות במקום שאין שם יהודים, מצווה שיקבל תוספת שבת לפני השקיעה, וממילא יתחייב גם בכל האיסורים, ורק לצורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר יוכל להקל עד סוף בין השמשות באיסורי חכמים כפי שלמדנו.
אשה שרוצה לנסוע אחר שהדליקה נרות לצורך חשוב, כגון להגיע לכותל המערבי, או בית כנסת, או משפחה, רשאית לעלות על רכב שהנוהג בו עדיין לא קיבל שבת, ובתנאי שלא תפתח ותסגור את הדלת, כדי שלא תדליק בכך את האור (כמבואר בהרחבות).
לגבי בין השמשות של צאת השבת, נחלקו האם מקילים כבין השמשות של כניסת השבת. ואמנם במ"ב שמב, ב, נטה להחמיר. אולם כיוון שהוא ספק דרבנן, הלכה כמקילים, וכ"כ באג"מ או"ח ד, סב, מעיקר הדין. וכן פסקו חזו"ע ח"ב עמ' שמט; מאמ"ר (אליהו) ח"ב מא, יז.
