ב – כיצד מקיימים מצוות זכור

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-06-02/

מן התורה כל המזכיר בשבת את קדושתה שהיא זכר לבריאת העולם ויציאת מצרים, קיים את מצוות 'זכור'. אלא שרצו חכמים, שכל ישראל יקיימו את מצוות 'זכור' בנוסח מושלם ומדויק, לפיכך התקינו 'אנשי כנסת הגדולה' נוסח ברכה על קדושת השבת, וכדי שיאמרו את הקידוש בכבוד ועונג – תקנו לאומרו על כוס יין סמוך לסעודה. ויש אומרים שזו מצווה מהתורה להזכיר את קדושת השבת על מאכל או משקה שיש בו עונג ושמחה.[1] נהגו להוסיף ולומר לפני ברכת הקידוש את פסוקי 'ויכולו' (בראשית ב, א-ג; עי' לעיל ה, יב).

לדעת הרבה פוסקים, בנוסף למצווה להזכיר את השבת בכניסתה, מצוות 'זכור' מחייבת גם לזכור את השבת ביציאתה. בכניסתה המצווה להזכיר את קדושתה ומהותה, וביציאתה המצווה לעמוד על ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. לפיכך, גם ההבדלה שאנו אומרים בצאת השבת, לדעת הרבה פוסקים, היא מצווה מהתורה. אלא שכמו בקידוש, מהתורה אפשר לצאת בדיבור, וחכמים תקנו לומר את ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, מ"ב רצו, א, ועי' להלן ח, א).

הוסיפו חכמים ותקנו לומר קידוש ביום, כדי לכבד בו את יום השבת ולייחדו משאר הימים, שעל ידי שפותחים את הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שאין מקיימים בו את מצוות 'זכור', לא תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה הוא החשוב (מ"ב רפט, ג).

אף שסעודת היום חשובה מסעודת הלילה (כמבואר להלן ז, ד), מכל מקום את מצוות 'זכור' אנו מקיימים בקידוש הלילה, משום שמצווה לזכור את השבת סמוך לכניסתה, ולכן אחר שסיים אדם את תפילתו יזדרז לקיים את מצוות הקידוש (שו"ע רעא, א; ג). מי שלא קידש בליל שבת, לא הפסיד את המצווה, ויקדש ביום לפני סעודת שחרית, ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה בלא פסוקי 'ויכולו' הקשורים לליל שבת (שו"ע ורמ"א רעא, ח). אם גם לפני סעודת שחרית לא קידש, כל זמן שלא שקעה החמה, עדיין מצווה עליו לקדש, ויקפיד לאכול אחר הקידוש (כמבואר להלן הלכה י).

כיוון שמן התורה יוצאים בהזכרת השבת בדיבור, יש אומרים שבברכה האמצעית שבתפילת ערבית של שבת כבר מקיימים את מצוות 'זכור' מן התורה (מ"א). אולם היו שפקפקו בזה משתי סיבות: האחת, שאין רגילים לכוון בתפילה לצאת ידי מצוות 'זכור', ולהלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד). השנייה, שיתכן שצריך להזכיר בקידוש שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, ואילו בתפילת שבת אין מזכירים את יציאת מצרים יחד עם קדושת השבת. לכן בפועל גם את המצווה מן התורה אנו מקיימים כדברי חכמים בקידוש על היין (מ"ב רעא, ב, ובאו"ה שם), בנוסף לכך, כבר למדנו שיש סוברים, שמהתורה צריך לומר את הקידוש על היין (הערה 1).


[1]. פסחים קו, א: "תנו רבנן: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ, ח), זוכרהו על היין". לרמב"ם (שבת כט, ו), ר"ת, סמ"ג, רשב"א ורובם המכריע של הפוסקים, המצווה לקדש על היין מדרבנן, והפסוק הובא כאסמכתא. ולרש"י ור"ן (על הרי"ף שבת י, א), המצווה לקדש על היין או על הפת מהתורה, שכך כוונת התורה, לזכור את השבת על דבר שקשור לשבת שנצטווינו לקדשה במאכל ומשתה. ולדעת הראב"ן המצווה היא דווקא על היין.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן