ה – שיעור היין בכוס של ברכה

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-06-05/

כדי לקיים את מצוות הקידוש צריך שיהיה ביין שיעור שיש בו חשיבות, כדי שיהיה לברכה על מה לחול. שיעור זה הוא לכל הפחות כנפח של ביצה ומחצה (רביעית הלוג), וזה השיעור שצריך להיות בכל 'כוס של ברכה'. ואם היה פחות משיעור זה – לא קיימו את המצווה (שבת עו, ב, פסחים קז, א, קח, ב; מ"א רעא, לב).

מקובל היה להורות ששיעור ביצה ומחצה שכתב הרמב"ם הוא כשיעור 86 מיליליטר (ר"ח נאה). אולם לפי חישובים מדויקים, השיעור המדויק שכתב הרמב"ם הוא 75 מ"ל. ויש מחמירים וסוברים שהביצים של ימינו התקטנו ונעשו כמחצית הביצים של פעם, ואם כן צריך שיהיה ביין שיעור של 150 מ"ל (חזו"א). למעשה, העיקר להלכה שאפשר לקדש על שיעור של 75 מ"ל, ורבים מיוצאי אשכנז מחמירים לכתחילה שיהיה בכוס של ברכה שיעור של 150 מ"ל.[5]

לאחר הברכה, צריך המקדש לשתות כשיעור 'מלא לוגמיו', שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה אותו. שיעור 'מלא לוגמיו' הוא כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת. ושיעור זה הוא לכל הפחות רובה של 'רביעית', כלומר 38 מ"ל לפחות. ואדם שפיו גדול צריך לשתות יותר, כפי השיעור שימלא את פיו. וברוב האנשים הוא שיעור 50-55 מ"ל, וגם האדם הגדול ביותר, אינו צריך לשתות יותר משיעור 'רביעית' – 75 מ"ל.

אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור 'מלא לוגמיו', יכול אחד מהשומעים להחליפו בשתיית 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם המקדש והשומעים שתו יחד כשיעור 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובת הקידוש, למרות שאין אחד מהם ששתה לבדו כ'מלא לוגמיו' (פסחים קז, א; שו"ע רעא, יד, מ"ב עג).[6]


[5]. יעויין בפניני הלכה ברכות י, 11, או בהרחבות כאן. ובקיצור, לגבי השיעור הרגיל עפ"י הרמב"ם, שחישב ר"ח נאה, נפלה טעות, שהרמב"ם כתב את דבריו לפי 'דרהם' שהיה בזמנו והיה קטן במעט מה'דרהם' הטורקי שעל פיו חישב ר"ח נאה. נמצא שבאמת דעת הרמב"ם וכל הפוסקים שהולכים בשיטתו, שביצה ומחצה (שהיא רביעית הלוג) היא 75 מ"ל. כ"כ הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו), וכן הסכים הגרע"י. (ומנהג אשכנז הקדום להחשיב 46 מ"ל כביצה, ו-69 מ"ל רביעית). ושיטת הנודע ביהודה שהביצים התקטנו לחצי, וחישב החזו"א שלפי זה שיעור ביצה ומחצה הוא כ-150 מ"ל. וכתב במ"ב רעא, סח, ותפו א, שבמצוות ששורשן מדאורייתא, כמו קידוש הלילה, טוב להחמיר כשיטת הנודע ביהודה, ובארבע כוסות שיסודם מדרבנן, וכן בשיעור ברכה אחרונה, אפשר לכתחילה לנהוג כשיעור הרגיל. וכן מבואר בפניני הלכה פסח טז, ח; טז, כג, 20.

[6]. כשהמקדש שתה פחות מכ'מלא לוגמיו', וגם כולם יחד שתו פחות מ'כמלא לוגמיו', לא קיימו את המצווה כתיקנה. לדעת המ"א רעא, לב, לא יצאו ידי חובת קידוש, ועל המקדש להמשיך לשתות עד שיעור כ'מלא לוגמיו'. ואם הסיח את דעתו, עליו לחזור ולברך על היין. ואם קם ממקומו והלך למקום אחר, חובה עליו לחזור ולקדש. אולם לדעת כמה פוסקים, אף שלא יצא ידי המצווה כתיקנה, יצא בדיעבד ידי קידוש, שהרי קידש על הכוס, וכ"כ בכה"ח רעא, פב, ובאור לציון ח"ב כ, ז. ועי' שש"כ מח, ט, הערה נז. וכיוון שיש בזה ספק, מי שלא שתה כ'מלא לוגמיו' אינו יכול לחזור לקדש, וטוב שישמע את הקידוש ממי שעדיין לא קידש.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן