א – המצווה בתורה

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-09-01/

מצוות עשה לשבות ביום השבת מכל מלאכה, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". וכל העושה מלאכה בשבת, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עבר על 'לא תעשה', שנאמר (שם כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". אם היו עדים שהתרו בו שלא לעבור ולמרות זאת עבר – התחייב בסקילה, ואם עבר בזדון בלא עדים – התחייב בכרת, שנאמר (שם לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". ואם עבר ועשה מלאכה בשגגה, חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת א, א; לעיל א, יד).

אף שמצווה לשבות מכל מלאכה, הזכירה התורה במפורש ארבע מלאכות: חריש, קציר, הבערה והוצאה. חריש וקציר שנאמר (שמות לד, כא): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ולמדנו מזה, שאפילו מלאכות שחיי האדם תלויים בהן, שעל ידן הוא מוציא את מזונו, נאסרו בשבת (אבן עזרא ורמב"ן). ועוד הוזכרה מלאכת הבערה, שנאמר (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". ואמרו חכמים שמלאכה זו הוזכרה כדי ללמדנו שעל כל מלאכה ומלאכה יש חיוב נפרד, שאם אדם עשה שתי מלאכות בשגגה, הרי שהוא חייב להביא שתי חטאות (שבת ע, א, כדעת רבי נתן, ועי' עוד להלן טז, א). ועוד הוזכרה מלאכת הוצאה, שנאמר (שמות טז, כט): "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". והוזכרה מלאכה זו במפורש, כדי שנדע שאף כי לכאורה מלאכה זו קלה, שאינה יוצרת שינוי בדבר עצמו, מכל מקום גם היא בכלל המלאכות האסורות (עי' להלן כא, א).

מלאכה האסורה מהתורה היא מלאכת יצירה כדוגמת המלאכות שעשו בעת הקמת המשכן, אבל פעולות שאין בהן יצירה חדשה, גם כאשר יש בהן מאמץ גופני, לא נאסרו. למשל, העברת מחט מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות באותה רשות, אינה נחשבת מלאכה (להלן כא, א). וכן חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה (להלן י, ב). וכן חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינן מלאכה (להלן טו, ג). וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה (להלן טו, ז).

כלל יסודי למדנו ממלאכת המשכן, שכשם שהמשכן נעשה מתוך כוונה ותכנון, שנאמר (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", כך בשבת אסרה התורה עשיית 'מלאכת מחשבת'. אבל העושה מלאכה בשינוי, או שלא לצורך גופה או שלא לשם תיקון או שלא לשם קיום, לא עבר באיסור תורה, כי לא עשה 'מלאכת מחשבת', אמנם כל הדברים הללו אסורים מדברי חכמים (כמבואר להלן בהלכות ג-ח). אמרו על זה חכמים במשנה (חגיגה א, ח): "הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות", שעל הלימוד ממלאכת המשכן נבנו תילי תילים של הלכות.

עוד דיונים רחבים ישנם בשיעורי המלאכות, למשל, במלאכות הקשורות להכנת מזון, אם עשה מהם כשיעור גרוגרת – חייב (בשוגג חטאת, ובמזיד מיתה), ואם עשה פחות, אף שעבר באיסור תורה – פטור מעונש. ובמלאכות כמו חורש, זורע, קוצר ובונה, אפילו עשה מעשה כלשהו – חייב. כדי שלא להרחיב את היריעה, נעסוק בבירור האסור והמותר, שהוא הנצרך למעשה.

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן