חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – גרמא

למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול מותר לעשותה. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב). וכן מקובל להורות, שפעולות 'גרמא' מותרות כדי למנוע הפסד גדול או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה בשבת (רמ"א שלד, כב).

יש מלאכות שדרך עשייתן היא ב'גרמא', וממילא גם העושה אותן ב'גרמא' חייב. למשל, הזורה חיטים ברוח, אף שעצם ניפוי החיטים נעשה על ידי הרוח, ואילו הזורה רק גורם לכך, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, הזורה עובר באיסור תורה (עי' ב"ק ס, א). וכן המעמיד קדירה על האש, אף שרק גרם לכך שהתבשיל יתבשל על האש, כיוון שכך היא דרך הבישול, עבר באיסור תורה. כלומר היתר 'גרמא' הוא רק כאשר המלאכה נעשית שלא כדרכה, שאז אם היא נעשית ב'גרמא', היינו שלא על ידי פעולה ישירה של האדם, אין בה איסור תורה ומותר לעשותה לצורך גדול.

ככלל, כל שנראה שהפעולה נמשכת מכוח מעשיו הישירים של האדם הרי היא נחשבת כעשייה שלו ואיסורה מהתורה. וכאשר אין ניכר שהפעולה נעשית מכוח מעשיו אלא רק נגרמת מהם, הרי זה 'גרמא'. למשל, כאשר האדם מסיר סכר והמים שהתחילו לזרום חוללו פעולה, אם הפעולה נעשתה במקום קרוב, הרי היא נקראת 'כוח ראשון' והיא נחשבת מעשה גמור של האדם. ואם הפעולה התחוללה במקום רחוק, היא נקראת 'כוח שני', והיא 'גרמא'. כיוצא בזה, אם המלאכה נעשתה מיד, הרי היא פעולה ישירה ואסורה מהתורה, ואם המעשה של האדם גרם לכך שלאחר זמן תיעשה המלאכה, הרי זה 'גרמא'.

ובכל אופן, אם כך היא דרך עשיית אותה מלאכה בימות החול, שהפעולה של האדם גורמת לעשיית מלאכה במקום רחוק ואחר זמן, כיוון שכך היא דרך עשיית מלאכה זו, אין זה 'גרמא' אלא מעשה גמור שאסור מהתורה. כי לעולם 'גרמא' היא גרימת עשיית מלאכה שלא כדרך שרגילים לעשותה.[5]


[5]. על פי הגמרא שבת קכ, ב, יש אומרים שגרמא מותרת בשבת אפילו לצורך קל (זרע אמת א, מד; שמ"ש ומגן ג, או"ח ה; ולכך נטה בחוות בנימין א, כז. וכן למדו מכמה ראשונים שלא סייגו את ההיתר. אך לדעת רבים גרמא מותרת רק לצורך גדול, וכ"כ רבנו יואל, ריב"א, או"ז ב, כח; רמ"א שלד, כב; לבוש, מ"א, שועה"ר, ערוה"ש, הר צבי או"ח א, מח, תפילה למשה ח"ב כג, ה-ו, וכך עולה מאול"צ ח"ב ל, ב. וכך מקובל להורות, שהיתר גרמא הוא לצורך גדול או לצורך מצווה או כדי למנוע הפסד כדוגמת ההיתר בשבות דשבות (שש"כ יג, הערה קג). אולם כשיש ספק נוסף יש לצרף את דעת המקילים. ולגבי יו"ט, שרבים התירו לכתחילה (מאמ"ר, שעה"צ תקיד, לא), יש לנטות יותר לקולא (ע' פנה"ל מועדים ה, ה, 6).

גדרי גרמא מבוארים בסנהדרין עז, ב, הכופת את חבירו ופתח סכר מים, ובאו המים והרגוהו, חייב. וזה בתנאי שהמים שהרגוהו באו "בכוח ראשון, אבל בכוח שני – גרמא בעלמא הוא". וכן למדנו בחולין טז, א, לענין שחיטה, שאם הסיר את הסכר והמים שזרמו סובבו גלגל עם סכין שהיה צמוד לצוואר הבהמה והיא נשחטה, אם המים שסובבו את הגלגל באו מכוח ראשון, השחיטה כשרה, כי הסרת הסכר נחשבת כפעולת שחיטה. ואם המים שסובבו את הגלגל באו מכוח שני, הרי שהבהמה נשחטה בגרמא, והיא נבלה ופסולה לאכילה. וביאר רש"י בסנהדרין עז, ב, שכוח שני "רחוק קצת". ולרמ"ה מים שזרמו ישירות – כוח ראשון, ומים שמרוצתם התעכבה מחמת מחסום שבדרך – כוח שני. וכן מים שיצאו בתחילה נחשבים כבאים בכוח ראשון, ומה שזרם אח"כ – כוח שני. ושם בסנהדרין מבואר עוד, שאדם שזרק אבן כלפי מעלה, אם נפלה ישר למטה, הרי זה גרמא, כי בעת נפילתה היא נופלת מעצמה, מכוח המשיכה ולא מכוחו של הזורק. אבל אם נפלה לצדדים, הרי זה מעשה שלו, כי אף שנפילתה מכוח משיכתה לארץ, מ"מ בזה שהיא נופלת לצד ניכר עוד קצת כוח פעולתו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן