חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – הסרת קליפות וגלעינים

מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. לפיכך, מותר לקלוף שומים, בצלים, אגוזים, ביצים, אשכוליות, בננות, תפוזים וכיוצא בהם, ובלבד שיקלף אותם כדי לאוכלם לאלתר, אבל כדי לאוכלם לאחר זמן – אסור, משום שכך היא דרך מלאכה (רמ"א שכא, יט). כדי לאוכלם לאלתר מותר להסיר את הקליפה בסכין, כי הוא כלי שנועד לסייע ליד כדרך אכילה ולא כדרך מלאכה.[8]

האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם (מ"ב שכא, פד).

הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם כמוה כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה (שש"כ ג, יח, לז-לט, עי' להלן הלכה י, שמותר להוציא לפני האכילה את גרעיני האבטיח).

נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם קליפתם ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מַקְלֵף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מַקְלֵף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במַקְלֵף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין. והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.[9]


[8]. הב"י והרמ"א שכא, יט, הביאו את דברי הסמ"ג, רי"ו, סמ"ק, תה"ד, הגה"מ, שאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניחם לאחר זמן, מפני איסור בורר (ולאלתר מותר שהוא כדרך אכילה). אמנם נראה מדברי כמה ראשונים (ר"ח, הערוך ומאירי), שאין דין בורר במחובר, ונחלקו בביאור דעתם. בספר 'טל אורות' באר, שקליפות המחוברות לגמרי לפרי, כתפוזים, אין בהפרדתם מהפרי איסור בורר כלל, אבל בשומים ובצלים שקליפתם אינה מחוברת כל כך, יש דין בורר. ויש שביארו שכוונת הראשונים הללו, שכאשר הפסולת ליד האוכל, בין מחוברת לגמרי בין נפרדת מעט, כדוגמת שומים ובצלים, אין דין בורר, כי רק כאשר הפסולת והאוכל מעורבים יש דין בורר (סוכם במנו"א ח"ב ז, 39-41). אלא שלמעשה, כיוון שהוא ספק דאורייתא, דעת הפוסקים רובם ככולם להחמיר, וכפי שפסקו ב"י ורמ"א שכא, יט, וכ"כ מ"א ומ"ב שכא, פג. וממילא מותר לקלפם רק כדי לאוכלם לאלתר. ומ"מ כאשר ישנם ספקות נוספים מצרפים את דעת המקילים. עי' אג"מ או"ח א, קכד, לעניין קילוף בסכין שמסייע ליד.

[9]. שלוש דעות בזה: א) מ"א שכא, ל, ומ"ב שכא, פד, אוסרים לקלוף תפוחים כדי להניח. משמע שכללי בורר חלים על הסרת קליפה. וכך דעת אג"מ או"ח ד, עד, בורר ח. וכן אסרו להשתמש במַקְלֵף בשו"ת מחזה אליהו נא; איל משולש עמ' קד. ב) בשש"כ ג, לד (הערות פח ו-צ), כתב בדעה הראשונה והעיקרית, שאם רוב האנשים רגילים לאכול את הקליפות, מותר לקולפן במַקְלֵף כדי להניח (וכך משמע מפמ"ג כמובא בשעה"צ צז). ג) יש סוברים שגם כאשר הקליפות נאכלות בשעת הדחק עם הפרי אין בזה איסורי בורר, הואיל וגם הקליפה חלק מהפרי, ובנוסף לכך יש לצרף את דעת ר"ח ודעימיה שאין בורר בחיתוך קליפות (כמובא בהערה הקודמת), ואת הסוברים שמותר לברור בכלי כדי לאכול לאלתר (כמובא בהערה 1). וכ"כ במנו"א ח"ב ז, יג. (ואולי אפשר לומר, שגם לאוסרים הוא איסור דרבנן, כפי שאפשר ללמוד מברירת עלים שראויים לאכילה בשעת הדחק, כמבואר במ"ב שיט, ז). בשערים מצוינים בהלכה פ, קונ"א כד, התיר להשתמש במַקְלֵף כי החשיב אותו כסכין ולא ככלי מיוחד לבירור. ונראה שלכתחילה אפשר לסמוך על הדעה השנייה, והרוצה להקל כדעה השלישית יש לו על מה לסמוך.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן