ה – ניקוי שולחן וכלים שבכיור

פורסם בקטגוריה פרק יג - מלאכות הבגד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-13-05/

אם נשפכו מעט מים על השולחן, מותר לנגבם במגבת, שהרטבת המגבת באופן זה מלכלכת אותה, ואין בה כיבוס. וגם אם נשפך על השולחן מעט יין או מיץ, מותר לנגבם במגבת או בד אחר. ואף שעל ידי כך הבד יספוג מעט מצבע היין או המיץ, וצביעה אסורה בשבת, אין בזה איסור, מפני שכוונתו לנקות את השולחן ולא לצבוע, וצביעה זו אינה מועילה אלא מלכלכת.[3]

כאשר נשפכים מים רבים על השולחן או על הרצפה, אסור מדברי חכמים להספיגם במגבת, מחשש שמא לאחר שתהיה ספוגה בהרבה מים יסחטו אותה ויעברו באיסור תורה.[4] כמה פתרונות לכך: א) להשתמש במספר מגבות, כך שכל אחת מהן תספוג מעט מים ולא יהיה חשש שמא יסחט אותה. ב) לקחת בד שגם לאחר שנרטב בהרבה מים אין רגילים לסוחטו (מ"ב שא, קעב). וכן אפשר להספיג את המים בנייר סופג. ג) אם אין להם מספר מגבות או בד שאין רגילים להקפיד לסוחטו, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים. תחילה יניחו את המגבת על המים, ואח"כ ייטלו אותה ויניחוה בדלי או במקום אחר. שכל מה שאסרו חכמים ליטול בגד הספוג במים רבים, הוא דווקא באדם אחד, אבל לשני אנשים מותר, שאם אחד ישכח ויבוא לסחוט, יעמוד חבירו ויזכיר לו ששבת היום (שש"כ טו, הערה נה. ושלא כמחמירים להצריך עשרה כמבואר בהרחבות. ועי' להלן טו, ט, בדרך המותרת לנקות רצפה).

אסור לנקות כלים בעזרת ספוג (סקוטש) שרגילים לנקות בו כלים, מפני שהוא סופג מים ותוך שטיפת הכלים ואחריה סוחטים אותו. אבל מותר להשתמש בסלילי פלסטיק שאינם צפופים ואינם סופגים מים וממילא אין בהם חשש סחיטה. ודין שימוש במגבונים לחים יבואר להלן (יד, ו).

אם נפלה מטלית לכיור, מותר לפתוח את הברז למרות שתירטב, מפני שאין הרטבתה בדרך ניקיון של כיבוס. ואם היתה בכיור מטלית רטובה, יש אומרים שמותר להרימה ביד, מפני שאין מקפידים על כך שתהיה יבשה (ארח"ש יג, מח). אולם למעשה, כיוון שרגילים לסחוט אותה, נכון שהרוצה להוציאה מהכיור, ירים אותה בעזרת מזלג או סכין, שעל ידי השינוי יזכור להזהר שלא לסחוט.


[3]. כתב במ"ב שכ, נה, עפ"י יראים ושו"ע שכ, כ, שכאשר רוצים להסיר מהשולחן משקה צבוע, לא יגררנו על המפה מפני שיצבע בכך עוד חלקים במפה. אולם כתב שם בס"ק נט, יש מקילים בכל זה כיוון שהוא דרך לכלוך, וכך דעת רדב"ז ד, קלא, חכ"צ, א"ר ועוד. ואמנם בבא"ח ש"ב תצוה ו, מחמיר. מ"מ גם למחמירים, בשעת הצורך, אפשר להקל, כיוון שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן (א' הצובע מקלקל, ב' צובע בשינוי), שבשעת הצורך מקילים בו. וכיוצא בזה כתב בלוית חן צב.

[4]. למדנו בהלכה ג, שסחיטה היא שלב בכיבוס, ואיסורה מהתורה. לדעת רוה"פ רק בסחיטת מים יש איסור ליבון, וכן משמע משו"ע שכ, יח. ולדעת הרמב"ן, גם בסחיטת יין יש איסור ליבון, שהיין מנקה ומכבס. לדעת הט"ז שכ, יב, בסחיטת יין אדום אין איסור, ובלבן יש איסור ליבון. עוד צריך לדעת, שכל מה שבארנו הוא רק מצד איסור ליבון שבסחיטה, אבל יש בסחיטה עוד צד של איסור, מצד מלאכת דש, כדוגמת סחיטת ענבים וזיתים האסורה מהתורה. ונחלקו הראשונים במצב שהוא רוצה במיץ הנסחט מהבגד, אם האיסור מהתורה או מדרבנן. וכשאינו רוצה בו, לכל הדעות האיסור מדרבנן (כמבואר לעיל יא, יז, ושם בהרחבות). אם כן כאן שאינו רוצה במיץ, האיסור דרבנן. ומחמת זה אין גוזרים שלא ליקח בד שספוג בו מיץ, מפני שאין עושים סייג לאיסור דרבנן.

פורסם בקטגוריה פרק יג - מלאכות הבגד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן