ו – דין שריפה המכלה ממון

פורסם בקטגוריה פרק טז - מבעיר ומכבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-16-06/

כשפורצת שריפה בשבת, השאלה הראשונה היא, האם נשקפת ממנה סכנת נפשות. אם נשקפת ממנה סכנת נפשות, מצווה לעשות הכל כדי לכבותה. אבל אם ברור שאין היא מסכנת נפשות, אפילו אם היא עומדת לשרוף רכוש רב, כגון שבית שלם עולה בלהבות, אסור לכבותה, שאין איבוד ממון דוחה שבת.

ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים להוציא חפצים מהבית הבוער לרחוב או לחצר משותפת. ואף שיש שם עירוב, חששו שמא מתוך שאדם בהול לרוקן את ביתו מחפציו, יבוא לכבות את השריפה או להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים. ורק את המאכלים, הכלים והמלבושים הנצרכים לאותה שבת מותר להוציא (בתחום העירוב). ואם יש לו בבית כלי גדול, יכול להכניס לתוכו יותר מאכלים ממה שהוא צריך לאותה שבת, ולהוציא את הכל בפעם אחת. וכן לגבי הבגדים, אם הוא מוציאם בדרך לבישה, יכול להוציא מלבושים רבים, אף יותר ממה שהוא צריך לאותה שבת. ואיסור זה נאמר לגבי הוצאה לחצר משותפת, אבל לחצרו הפרטית שאינה צריכה עירוב, או לדירה אחרת שבאותו בניין במקום שעשו עירוב – מותר להציל את כל המאכלים והחפצים שאינם מוקצה (שו"ע שלד, יא, מ"ב כח).[2]

כשם שלבעל הבית מותר להציל את הדברים הנצרכים לו לשבת, כך גם מותר לבעל הבית לומר לשכניו, בואו והצילו לעצמכם. וכל אחד מהם רשאי אז להציל לעצמו מזון לצורך שבת וללבוש כל מה שיוכל, ואחר השבת מנהג חסידות שיחזירו לבעל הבית את המוצרים והבגדים שהצילו (שו"ע שלד, ט; שש"כ מא, ג-יג).

נחלקו הפוסקים אם מותר להציל מדירה בוערת כסף וחפצים יקרי ערך שאינם לצורך השבת, ולמיקל יש על מה לסמוך. וכל זה בתנאי שאין עוברים על איסור תורה, שאם כדי להציל את הכסף צריך לטלטלו מרשות היחיד לרשות הרבים תוך ביצוע איסור תורה – אסור להציל. אבל מותר לטלטל את הכסף בשינוי, כיוון שהשינוי גורם שלא יהיה בזה איסור תורה (שו"ע שלד, ב; ט"ז, ועי' מ"ב ד' ה', שעה"צ ג, ובאו"ה 'ויש').

מותר לדיירי הבתים הסמוכים לדליקה להציל את כל חפציהם, שהואיל והשריפה עוד לא נאחזה בביתם, אינם בהולים כל כך, ואין חשש שיבואו מתוך כך לכיבוי השריפה (שו"ע שלד, א).

למרות שליהודי אסור לכבות את השריפה, מותר לו לרמוז לגוי שיכבה את האש, כגון שיאמר: "כל המכבה אינו מפסיד". או שיקרא לגוי לבוא בדחיפות ויספר לו שפרצה שריפה ואסור ליהודים לכבות אותה, והגוי יבין מעצמו שרוצים שיכבה את האש ואולי אף ישלמו לו שכר עבור כך (שו"ע שלד, כו).

וכן מותר לגרום לכיבוי השריפה, שמהתורה רק עשייה ישירה של מלאכה – אסורה, וחכמים אסרו גם לגרום לעשיית מלאכה, אך במקום הפסד התירו 'גרמא'. לפיכך, ארון שאחזה האש בצידו האחד, מותר לכסותו בסמרטוטים רטובים, כדי שהאש תכבה כשתגיע לשם. וכן מותר להניח על המקום שעדיין לא בוער שקיות מלאות מים, כדי שתתבקענה בשעה שהאש תגיע אליהן והמים שיישפכו יכבו את האש (שו"ע שלד, כב). וכן מותר לשפוך מים על הצד שאינו בוער, ובתנאי שישפוך את המים רחוק מהאש, באופן שהאש תתחיל להיכבות רק לאחר זמן (עי' שו"ע שלד, כד; שש"כ מא, טז).


[2]. לדברי הרמב"ם והסוברים כמותו שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, ברור שאין אפשרות להתיר כיבוי שריפה לשם הצלת ממון, ולשיטתם מובן מדוע גזרו שלא להציל יותר ממה שהוא נצרך לשבת. אולם לדעת רוב הפוסקים, הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדברי חכמים, יש לשאול, הרי מצינו שהתירו חכמים את איסוריהם כדי למנוע הפסד גדול. למשל, התירו לדרוך על עשבים שעלו בצינור כדי למנוע הפסד (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). ורבים סוברים שמדובר באיסור תורה של תיקון צינור, והתירו לעשותו בשינוי כדי למנוע הפסד (לוית חן קג). וכן הקילו להוציא חפצים יקרים בשינוי לרשות הרבים לצורך הצלת ממון (רמ"א שא, לג). וכן יש מתירים לטלטל מוקצה לצורך הצלת ממון (שו"ע שלד, ב). ואם כן מדוע לא הקילו כאן לכבות שריפה לצורך הצלת כל ממונו.

ויש לומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה משאר איסורים דרבנן, וכ"כ הר"ן (סא, א, בדפי הרי"ף ד"ה 'ובמקום'), שהואיל והיא דומה לאיסור תורה, שאם היה צריך לגופה – אסורה מהתורה, חששו חכמים שמא לא ידעו להבחין בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה, ויבואו להקל גם במלאכות האסורות מהתורה, לפיכך אסרו לכבות את האש גם כאשר המלאכה אינה צריכה לגופה. כיוצא בזה כתבו בח"א מו, א, ובאו"ה רעח, סוד"ה 'מותר'. (כיוצא בזה מצינו בדין ביהש"מ כמבואר במ"ב שמב, א). עוד יש לומר, שמפני שהשריפה היא אירוע שיוצר בהלה עצומה, והאדם חס על ממונו, יש חשש שיבוא לעשות מלאכות רבות, לא התירו חכמים את דבריהם, כדי למנוע חילול שבת. ורק התירו הצלה שנעשית במידה, שבאופן זה אין חשש שיגררו לעבור על שאר איסורים.

בשש"כ פרק מא הערה ח' כתב שרשז"א תמה, מדוע לא נחוש למצבם הנפשי של בעל הבית ובני משפחתו, שיראו את ביתם ורכושם עולה בלהבות ואולי תיטרף דעתם, ולפעמים מרוב צער אדם יכול למות או להשתגע. וכתב בשש"כ פרק לב הערה פג, שיש סוברים שכדי למנוע טירוף דעת מתירים איסורי תורה. אכן להלכה נראה, שכאשר יש חשש ממשי שאחד מבני המשפחה עלול לאבד את שפיות דעתו, מותר לכבות את השריפה, אולם כשאין חשש, אף שמדובר בצער נורא, לא התירו לכבות את הדליקה.

פורסם בקטגוריה פרק טז - מבעיר ומכבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן