במקום שנשקפת מהאש סכנה לחיי אדם, מצווה על כל מי שיכול – להזדרז לכבותה, שפיקוח נפש דוחה שבת. ואפילו במקום שיש ספק סכנה, מצווה לכבות את האש. למשל, כשפורצת שריפה בבית מגורים גדול, אף שכפי הנראה כל דיירי הבית הספיקו להימלט משם, כל זמן שיש חשש שמא נשאר שם אדם, צריך לכבות את האש. וגם כאשר מירב הסיכויים שאם נותר שם אדם כבר נשרף למוות, הואיל ויש סיכוי מסוים שעוד אפשר להצילו, צריכים לעשות הכל כדי לכבות את הדליקה (שו"ע שכט, ג; להלן כז, א).
ויש לפעול ביעילות בכל הדרכים. מי שיכול – ינסה להציל אנשים מהאש, ומי שיכול – ינסה להשתלט על האש בכלים העומדים לרשותו, ובמקביל, אחרים ידאגו להתקשר למכבי אש. ואם אחד הרואים מסופק שמא עדיין לא התקשרו למכבי האש, אף שמסתבר לו שכבר התקשרו, ליתר בטחון גם הוא צריך להתקשר, שספק נפשות דוחה שבת. ובאותה שעה אין לשאול רב מה מותר לעשות, אלא צריך להזדרז ולהציל.
למעשה, נוהגים כיום להתייחס לכל שריפה גדולה שפורצת בבית מגורים כספק סכנה שצריכים לכבותה בשבת. לדוגמא, אם השריפה פרצה בבית קומות, הרי שיש חשש שמא תתפשט לדירות אחרות ולא יספיקו לפנות את דייריהן. וכשהשריפה גדולה, אין זמן לבדוק האם יש בדירות הנוספות תינוקות או חולים שאינם יכולים להתפנות בכוחות עצמם. בנוסף, מחוברים לבתים בלוני גז העלולים להתפוצץ ולסכן אנשים הנמצאים מחוץ לבית. ובדרך כלל מתאספים סביב סקרנים העלולים להיפגע מן הפיצוץ, ופעמים שיקח יותר זמן להרחיקם מאשר לדאוג לכיבוי האש. ואם הבית הנשרף סמוך לבתי מגורים, יש סכנה שהאש תתפשט אליהם ותסכן את דייריהם. ולעיתים פורצת אש במחסנים שיש בהם חומרים כימיים ששריפתם עלולה לגרום להתפשטות גזים רעילים שיסכנו את תושבי הסביבה.
הורה הרב גורן, שאם מחבלים שונאי ישראל הבעירו אש שיש ממנה נזק לרכוש, מכבים אותה בשבת. ואף שמהאש שהבעירו לא נשקפת סכנת נפשות, יש לחשוש שאם לא יכבו אותה, תיווצר אצל המחבלים תחושה של הצלחה שתעודד אותם לבצע פיגועים נוספים שיסכנו נפשות (עפ"י שו"ע או"ח שכט, ו. כיום כל הארץ נחשבת כמקום ספר למלחמה זעירה, שבה משתמשים כיום אויבי ישראל, ועי' להלן כז, יב).
