ו – הנסיעה לבית חולים

פורסם בקטגוריה פרק כז - פיקוח נפש וחולה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-27-06/

בעת שצריכים להבהיל חולה לבית החולים, יש לנסוע כדרך שרגילים לנסוע ביום חול, שאם ינסו לשנות, יש חשש שיתעכבו או יסתכנו בדרך. ואפשר לנסוע ברכב פרטי או להזמין אמבולנס. וכל מה שצריך לקחת לצורך ריפוי החולה או היולדת, כגון תרופות נחוצות, מסמכים רפואיים ותעודת זהות, מותר להביא מהבית למכונית, גם כאשר אין שם עירוב. וגם דברים שאינם נחוצים לצורך פיקוח נפש, אבל חשובים לחולה או למלווה שלו, כגון בגדים נוספים, מאכלים, ספרים, מותר לקחת לבית החולים, אלא שאם אין שם עירוב, יקחו אותם בשינוי, ובנוסף לכך ילכו ברציפות מהבית עד שיניחום בתוך המכונית, שבאופן זה הטלטול נעשה בדרך של 'שבות דשבות', וכיוון שהוא לצורך גדול – מותר. ואם הם מוקצה אסור לקחתם, אבל אם היו מונחים בתיק יחד עם דברים נחוצים, מותר להביא את התיק. וכאשר ידוע שבמוצאי שבת יצטרכו מאוד לדברי מוקצה, ככסף וטלפון נייד, מותר להכניסם לתיק בשינוי, ולהביאם לבית החולים אגב התיק.[5]

לאחר שמגיעים לבית החולים וחונים במקום שאינו מפריע להגעת כלי רכב אחרים, לכאורה אסור לכבות את הרכב. שכן עד עתה הנסיעה היתה לצורך החולה, אולם הכיבוי נועד לצורך המכונית, כדי לנעול אותה מפני גנבים. וכן כיבוי הפנסים הוא כדי שהמצבר לא יגמר. ולכן כאשר אפשר, יש לבקש מגוי שיכבה את המנוע והפנסים וינעל את הרכב.

ואם אין שם גוי, או שהחיפוש אחריו עלול לעכב את ליווי החולה, מותר ליהודי לכבות את הרכב והפנסים בשינוי, שאז האיסור מדברי חכמים בלבד. כגון שיתפוס את המפתח והכפתור של הפנס באחורי האצבעות. וכן ינעל את הרכב בשינוי, על ידי לחיצה על השלט בגב האצבע, ואז למרות שהפנסים נדלקים עקב כך, הם נדלקים בשינוי. וטעם ההיתר, משום שהתירו חכמים "סופם משום תחילתם", שאם הנהג ידע שלא יוכל לכבות ולנעול את הרכב, בפעם הבאה אולי ישתמט מלהסיע חולה לבית החולים, ועל כן התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם, כדי להקל על המסייעים בהצלת נפשות.[6]


[5]. לדעת רבים די בהליכה רצופה מהבית למכונית כדי להתיר נשיאת דברים נחוצים (שכן לדעת רבים הרחובות שלנו כרמלית, ובהליכה רצופה אין איסור תורה לרוה"פ, עי' כא, 3), ובשעת הדחק כשאין יודעים כיצד לשאת בשינוי, אפשר לסמוך עליהם. אבל לכתחילה נכון לשאת את הדברים בשינוי, ולצאת בזה ידי כל הפוסקים.

בספרים רבים הרחיבו בביאור דרכי הנסיעה בשינוי, אולם העיסוק בזה עלול להכביד מאוד על מלאכת ההצלה, ולעיתים אף ליצור סכנה בדרך, ולכן ככלל, ההוראה היא לנסוע בלי שינוי, ורק מי שיודע לשנות בלא שום סיכון, רצוי שישנה. וכ"כ בנשמת אברהם רעח, ד, 37, בשם רשז"א. ועי' בהערה הקודמת. לעניין הטלטול עי' בשש"כ מא, לג, וארח"ש כ, פה. ולעניין המוקצה עי' בהרחבות. חייל שנקרא למלחמה, רשאי לקחת גם תפילין, שבשעת הדחק סומכים על הסוברים שאינן מוקצה (לעיל כג, ח).

[6]. עי' שש"כ מ, עב, הערות קמו, קנג; נשמת אברהם רעח, ד, 24 ו-28; וילקוט יוסף של, ח. ובכל מקום שמדובר על כיבוי, כשהוא נעשה בשינוי, הרי זה 'שבות דשבות', ומותר במקום הפסד (לעיל ט, יא). אמנם כאשר גורמים לפנסים להדלק בשינוי, הוא 'שבות' אחד, וההיתר בזה הוא על פי הטעם של התירו סופם משום תחילתם. ואולי אפשר לומר שמעוד צד המלאכה מדרבנן, כי היא פסיק רישא דלא ניחא ליה.

פורסם בקטגוריה פרק כז - פיקוח נפש וחולה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן