יג – סדר הנחת 'עירוב תחומין' וברכתו

פורסם בקטגוריה פרק ל - תחומי שבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-30-13/

הרוצה לקבוע עירובו על ידי הנחת מזון, צריך להניח מזון כשיעור שתי סעודות לפני השקיעה. אם הוא לחם, צריך שיהיה בו כשיעור נפח של שמונה ביצים, שהוא כ-400 סמ"ק (וי"א 6 ביצים). ואם רצה להניח מאכל שמלפתים בו את הפת, די שיהיה בו כשיעור שרגילים ללפת בו לחם כשיעור נפח של שמונה ביצים (שו"ע תט, ז). ואם רוצים להניח את ה'עירוב' עבור כמה אנשים, צריך להניח עבור כל אחד ואחד מזון שתי סעודות. כאשר מדובר באנשים רבים ורוצים לחסוך בכמות ה'עירוב', אפשר להניח שמן זית או ממרח שוקולד, שבשיעור קטן יחסית אפשר לטבל בהם לחם רב. ואפשר גם להניח חומץ כשיעור 'רביעית' (75 מ"ל) שהוא מספיק לטיבול שתי סעודות של ירקות (מ"ב שפו, לה; תט, לו). גם במשקה אפשר לערב, ושיעורו לכל אחד 150 מ"ל (שו"ע שפו, ו), שהוא כשיעור שתי רביעיות. ואין מערבים במים ומלח (עירובין כו, א).[15]

צריך שהמזון יהיה שייך לזה ש'העירוב' מועיל לו, שעל ידי כך הוא קובע את שביתתו במקום ה'עירוב'. וכאשר מניחים 'עירוב' עבור כמה אנשים, צריך בעל המזון להקנות להם את המזון, כדי שיהיו שותפים בו. עושים זאת על ידי אדם שיגביה את המזון ויתכוון לקנותו עבור כל הנצרכים ל'עירוב' (שו"ע תיג, א).

אם המזון שהניח ל'עירוב' נאכל לפני בין השמשות, נתבטל ה'עירוב'. אבל לאחר בין השמשות מותר לאוכלו, שהואיל וכבר קבע את מקום שביתתו בבין השמשות, הרי הוא מועיל לכל השבת (רמ"א שצד, ב). אם הניח את מזון ה'עירוב' במקום שאיסור תורה מונע אותו מלקחתו בבין השמשות, כגון שצריך לפקח את הגל כדי להוציאו – אינו 'עירוב' (שו"ע שצד, ג; תט, ג-ד).

כשיניח את העירוב יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב". ויאמר: "בזה העירוב יהיה מותר לי לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח". ובדיעבד גם אם יאמר: "זה יהיה עירוב" יועיל לו. אבל אם לא אמר כלום – לא קבע 'עירוב' (שו"ע תטו, ד; מ"ב טו).

כאשר ה'עירוב' נועד לכמה אנשים, יפרש בפיו עבור מי ה'עירוב'. ויקפיד שיהיה בעירוב שיעור מזון שתי סעודות עבור כל אחד ואחד מהנצרכים לו (שו"ע תטו, ד). ואם ירצה שה'עירוב' יועיל לשבתות רבות, יאמר: "לכל שבתות השנה", וכל זמן שה'עירוב' קיים הוא מועיל (מ"ב טז).

אפשר לקבוע את ה'עירוב' על ידי שליח. אבל קטן, נכרי, או מי שאינו מאמין במצוות ה'עירוב' – אינו יכול להיות שליח. והשליח צריך לומר את הברכה והנוסח, ואם לא אמר דבר, אינו 'עירוב' (שו"ע תט, ח). ואם בעל ה'עירוב' יאמר: "בזה העירוב שמניח שלוחי אהיה מותר להלך ממקום ה'עירוב' אלפיים אמה לכל רוח" – עירובו עירוב (באו"ה 'ויאמר').

אין אדם יכול להניח 'עירוב' עבור חבירו שלא מדעתו. ועבור בני ביתו הקטנים רשאי אדם להניח 'עירוב', וה'עירוב' מחייב אותם. וכן יכול אדם להניח 'עירוב' עבור בני ביתו שהגיעו לגיל מצוות, אבל אם כשישמעו על ה'עירוב' ימחו ויאמרו שאינם רוצים בו, אין ה'עירוב' מחייבם. קטן בן פחות מגיל שש טפל לאמו, וה'עירוב' שמועיל לאמו מועיל גם לו (שו"ע תיד, א-ב).


[15]. בגמרא עירובין כו, א, מבואר שניתן לערב במים ומלח מעורבים, וכ"כ רמב"ם (עירובין א, ח). והתוס' (שם 'אבל') כתבו על פי המשך הגמרא, שזה דווקא כשערב שמן עם המים והמלח. ובשו"ע (שפו, ה) פסק בסתם כרמב"ם וי"א כתוס', וכתב מ"ב (ס"ק כט) שהלכה להקל כדעה הראשונה.

פורסם בקטגוריה פרק ל - תחומי שבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן