מותר להניח 'עירוב' על תנאי. למשל, היודע שבשבת יגיעו שני חכמים לדרוש בשני הישובים שבסביבה, אלא שעוד לא החליט לאן ילך, לישוב שבצד מזרח או לישוב שבצד מערב או שלבסוף יעדיף להישאר בביתו. יניח 'עירוב' אחד לצד מזרח ו'עירוב' אחד לצד מערב, ויתנה בליבו שבשבת יחליט מהו תחומו, האם לפי ה'עירוב' שבמערב או שבמזרח או לפי מקום ביתו. ואחר שהחליט על תחומו, שוב לא יוכל לצאת ממנו. ואם לא החליט אבל התחיל ללכת לפי תחום מסוים, גם בזה קבע את תחומו, ושוב אינו יכול לחזור בו וללכת לפי תחום אחר (עירובין פב, א; שו"ע תיג, א; מ"ב ח).[16]
יכול אדם להתנדב ולהניח 'עירוב' עבור כל תושבי המקום, ויאמר: "בזה העירוב יהיה מותר לכל בני המקום ואורחיהם לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח". וכל מי שידע על קיומו של ה'עירוב' מבעוד יום, היינו לפני כניסת השבת, למרות שלא גמר בליבו לשבות במקום ה'עירוב', אם יחליט במשך השבת שהוא רוצה ללכת לאותו צד, יוכל לסמוך עליו. אבל מי שלא ידע על קיומו של ה'עירוב' מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו (שו"ע תיג, א).
אם היו בני המקום מרובים, ואין ביכולתו להניח מזון שתי סעודות עבור כל אחד ואחד מהם, אבל הוא יודע שלכל היותר ירצו עשרים אנשים לסמוך על ה'עירוב' הזה. יוכל להניח 'עירוב' בשיעור שתי סעודות לעשרים אנשים, ויאמר "בזה העירוב יהיה מותר לכל מי שירצה לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח במשך כל שבתות השנה". ועל ידי כך, יוכלו המעוניינים לסמוך על ה'עירוב' שלו, ובתנאי שידעו על קיומו בערב שבת (שו"ע תיג, א, באו"ה 'לכל אחד'). ונראה שכאשר ברור שיהיה מי שיסמוך על ה'עירוב' שהניח, יברך עליו, אבל כאשר יש ספק אם מישהו יזדקק לו, לא יברך.
אבל מי שהניח 'עירוב' בלא תנאי, תחומו נקבע לפי ה'עירוב', ואסור לו לשנות את תחומו לפי מקום ביתו.
***
יהי רצון שנזכה כולנו לקבל שבתות בשמחה, לשומרן כהלכה ולהתקדש בהן בזכרון האמונה, לעסוק בהן בדברי התורה ולהתענג בהן בסעודות ושינה, והנשמה שבקרבנו תאיר באור כפול, ואורה יתפשט על כל ימות השבוע, ומתוך תחום השבת תתפשט ברכה לכל מעשה ידינו, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.
משו"ע תיג, א, שכתב: "הכל לפי תנאו" משמע, שהקובע עירוב על תנאי, כגון, "אם יבוא החכם לצד מזרח, יהיה עירובי למזרח", כיוון שבא החכם למזרח, אינו יכול לחזור בו.
