ה – תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-01-05/

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר הם שתקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות[1].

חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים "אנשי כנסת הגדולה". והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל, ובו מאה ועשרים זקנים, וביניהם הנביאים והחכמים: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה ומישאל, עזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי, בלשן וזרובבל, ועוד הרבה חכמים עמהם, והאחרון שבהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה, ולמרות זאת בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללן נחרב לבסוף  בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחם החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו לחשוב, שגם אם לא יזככו את ליבם ויתקנו את מעשיהם הרעים, על ידי הקרבנות ימחלו עוונותיהם ויזכו לרוב ברכה. והאמת שהעיקר הוא האמונה בה' וזיכוך הלב ותיקון המעשים, כפי שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכן הנביאים התנבאו בחריפות כנגד החושבים שהעיקר הוא להקריב קורבנות בלא דבקות אמיתית בה', וכמו שנאמר (ישעיה א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ

הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד, והם באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך כך הננו מתפללים שנזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות – בתפילות ובקרבנות.


[1].  במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותרץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, ואולי לכך התכוונו תר"י (ברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת ר"ח והמאירי לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (ועיין בס' התקנות בישראל ח"א ע' רלב).

ועיין בהמשך יח, י, על הוספת ברכת "למלשינים". ועוד עיין ב, 1, בדברי המבי"ט בטעם תקנת המניין על ידי אנשי כנה"ג, שהוא במקום השכינה שהתגלתה ע"י הקרבנות.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן