ט – להשמיע לאוזנו ודין הרהור

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-01-09/

ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו. ולעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג)[2].

ואם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו – יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.

ויש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של שמע בקול רם, כדי לעורר הכוונה (שו"ע סא, ד).

ושאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו – יצא.

ותפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).

אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).

[2]. נחלקו המפרשים האם דעת הרמב"ם והסמ"ג שגם בק"ש הרהור כדיבור, או שרק לגבי שאר מצוות הרהור כדיבור. (עיין בירור הלכה ברכות טו, א-ב, כ, ב, ובאו"ה סב, ד ד"ה 'יצא').

וכתב בשו"ע סב, ד: "אם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בליבו – יצא". ונחלקו האחרונים בכוונתו: לדעת הפר"ח ורבים עימו, וכ"כ בבאו"ה ד"ה 'יצא', באמת המהרהר לא יצא, ואם עבר האונס ועדיין לא עבר זמן ק"ש, חייב לחזור ולקוראה בפה. לעומת זאת דעת הברכ"י ופמ"ג, שהאנוס יוצא ידי חובתו בהרהור (וזה כדברי בעל ההשלמה ובעל המכתם), וגם אם יעבור האונס אינו חייב להשלים. ובאג"מ או"ח ה, ד, באר שכוונת השו"ע לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שסוברים שהרהור כדיבור, אבל אם עבר האונס, הרי שאין מדובר בשעת הדחק, וצריך לחזור לקרוא. וכ"כ ביבי"א ח"ד ג, יט.

ומי שטעה והרהר, לגבי ק"ש שהיא מהתורה, ודאי צריך לחזור ולקרוא בפיו. ולגבי ברכות, כתב בבאו"ה שם, שהסומך על רוב הראשונים וחוזר ומברך לא הפסיד. ובילקוט יוסף ח"ג רו, יא, כתב שספק ברכות להקל, ואם למשל הרהר את ברכות השחר, לא יחזור לאומרם. אבל אם הרהר בברכה ראשונה שעל מאכל, יהרהר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואח"כ יחזור לברך בפה.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן