איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום יחזור אחר המקריא מילה במילה, והקהל יענו אחריו אמן. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין בהמשך כג, י).
איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. כשאין נכד שיכול לומר קדיש ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. הנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שיאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.
כשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. כשהאב אינו בחיים, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.
כשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש, וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.[7]
ילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו אומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (עיין פני ברוך לד, ל).
המשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; ועי' פני ברוך לד, כג-כח).
בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה שיאמר קדיש על הוריו המאמצים. גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגוים (שו"ת זקן אהרן יו"ד פז).