ג – כיפה וחגורה

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-05-03/

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבושו, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.

הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל על פי המנהג שהתקבל בכל ישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). מכל מקום החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג[3].

ואף שיש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, מכל מקום נהגו הנשים שלא להקפיד על כך[4].

וצריך לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שלגבי שאר דברים שבקדושה אין צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה, ולכן כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור עצמו לתפילה.

ומנהג חסידות, לחגור תמיד חגורה בתפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל)[5].


[3]. מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, שכיוון שהוא חייב לכסות את ראשו, אין הגוף יכול לכסות את עצמו, אבל ידו של חבירו מועילה לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב). ולגודל הכיפה: באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ובאו"ז ח"ב מג כתב שמנהג רבותינו שבצרפת שמברכין בראש מגולה. ואף שלרוב הפוסקים הלכה שחייבים, מ"מ דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה, ועוד שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש השם וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.

[4]. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וכבר למדנו בהערה הקודמת שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו הנשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בבית תיפלתן, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.

[5]. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, הר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור עצמו בתפילה. לעומתם דעת רש"י שאין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבה"ל י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. ואמנם משו"ע צא, ב, משמע שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה המ"ב צא, ד. מ"מ המנהג כדעת המקילים, והוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, הסביר שכשהלכו בחלוקים בלא חגורה – היו נראים מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן