ח – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-05-08/

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). והטעם לכך, מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו, ועוד שאין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשגופו משוקץ בצואה שבתוכו. ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה ראוי לאדם לבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהוא נצרך כל כך עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשהוא נצרך ממש לנקביו אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.

אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (ע' באו"ה צב, א ד"ה 'וצריך לחזור')[7].

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח"כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, ד"ה 'שיעור פרסה').

ואם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל מאוד, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור[8].


[7]. למ"א אין צריך לחזור להתפלל, ולא"ר צריך לחזור. ורבים מהאחרונים הקילו כמ"א, וכ"כ בשו"ע הרב צב, א, וערוה"ש צב, א, ולכך נוטה כה"ח צב, ד. אולם בבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו. והמסקנה העולה מזה, שטוב שיתפלל בנדבה. ובטעם המחלוקת, יש מפרשים שהוא תלוי בשורש האיסור, לרמב"ם תפילה ד, א, הוא משום טרדה, וא"כ אין הבדל בין גדולים לקטנים ותפילתו תועבה. ולרבנו שמחה שהובא בהגה"מ, הוא משום שגופו משוקץ, וא"כ הנצרך למי רגליים אין תפילתו תועבה, שאין בהם כל כך זוהמא. וכן מצינו שאיסור הרחקה ממי רגליים מדרבנן, ומצואה מדאורייתא. וכ"כ באור לציון ח"ב פ"ז טו. ותלה במחלוקתם גם את המחלוקת האם הנצרך לנקביו אסור בלימוד תורה וק"ש, שאם הוא מפני טרדה – רק בתפילה אסור, ואם משום שגופו משוקץ – אסור בכל הדברים שבקדושה. ע"כ. (אמנם אפשר לומר שאם אמר דברים שבקדושה כשלא יכל להתאפק 72 דקות, שגם לטעם שגופו משוקץ, יצא בדיעבד, מפני שאינו כעומד לפני המלך, כמבואר בהמשך). למעשה חוששים לשני הטעמים.

[8]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י, הרמב"ם והרא"ש, לא יתפלל, וכן נפסק בשו"ע צב, א. אבל הרי"ף, רש"י, או"ז והאגודה סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. וכתב החיד"א בקש"ג ז, לג, שאם כדי להתפנות יפסיד תפילה בציבור, יסמוך על המתירים להתפלל לכתחילה כשיכול להתאפק שבעים ושתים דקות. ואמנם האחרונים לא קיבלו את דבריו, כמבואר במ"ב צב, ה, וכה"ח ו. ויש שכתבו שנפלה טעות דפוס בדברי החיד"א, עיין ביחו"ד ד, יט, בהערה. אבל כשהצורך קל, נלענ"ד שאפשר לסמוך על סברתו. במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על בל תשקצו ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). ולכתחילה צריך אדם לבדוק עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן