חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה

כשם שהנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשגופו משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין התפילה לשאר דברים שבקדושה. משום שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, ואם התפלל שלא כראוי, נמצא מבזה כבוד שמים, ותפילתו תועבה. ולכן המתפלל בשעה שלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתו פסולה. מה שאין כן בשאר דברים שבקדושה, שאינו נחשב כעומד לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברך ברכות וקרא קריאת שמע כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות, יצא ידי חובתו (מ"ב צב, ו; באו"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).[9]

מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים רשאי לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שיתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליו להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינו צריך להתפנות.

המתחיל ללמוד כשלא היה צריך לנקביו, ותוך כדי לימודו נצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה ילך להתפנות. ואם הוא באמצע סוגיה, יכול להמשיך עד שיסיים את הסוגיה (באו"ה צב, ב 'קורא'), ויש אומרים שילך להתפנות (בא"ח ויצא א). ואם הוא מלמד תורה לרבים, יסיים את שיעורו ויתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז).


[9]. מערוה"ש צב, א, משמע שגם אם יעבור זמן ק"ש, לכתחילה לא יקראנה. ודבריו צ"ע, שלכאורה מוטב שיקרא ק"ש (שאין בה חשש ברכה לבטלה) כדי שלא יפסידנה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן