"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). כלומר, כל התורה נחשבת כשמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י), שכן הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" – אימרו ברכה לנותן התורה.
למעשה, לדעת רמב"ם ו'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג) ברכת התורה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך (וכן מנהג ספרדים, כה"ח מז, ב). ולדעת רוב הראשונים, וביניהם רמב"ן ורשב"א, מצווה מהתורה לברך את ברכת התורה לפני הלימוד. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא" (וכן מנהג אשכנזים, מ"ב מז, א).[3]
אמנם לכל הדעות, אם ישנו אדם שעדיין לא בירך את ברכות התורה, עדיף לשמוע ממנו את הברכות ולצאת מהספק. וכשאין אפשרות כזו, אם הוא עומד להתפלל ולומר ברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי חובתו. אבל אם עדיין לא הגיע זמן התפילה, ואין מי שיכול להשמיע לו את הברכות, לסוברים שברכת התורה מהתורה, צריך להחמיר לברכה מספק, אלא שדי לברך את הברכה השלישית בלבד – "אשר בחר בנו", שהיא החשובה שבברכות התורה.
