א – טעם אמירתם

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-14-01/

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה. ודבר זה למדנו מתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אלוהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. ועל פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת "ברוך שאמר", ולחותמם בברכת "ישתבח".

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה[1].

באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

וזה הרמז בשם "פסוקי דזמרה", מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים "פסוקי דזמרה"[2].


[1]. בברכות ד, ב: "כל האומר תהלה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים ע' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר – תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות…" וז"ל הרמב"ם (תפילה ז, יב): "ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום, מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו ברכה לפני הזמירות… וברכה לאחריהם". ולראשונה נזכר נוסח ברכות אלו בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים תקנו ברכות אלו (ואף להלכה יש סוברים שברוך שאמר וישתבח פחות חשובות משאר ברכות, כמובא בבאו"ה נא, ב, ד"ה 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח "ברוך שאמר" ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ הרבה אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (ע' מקור התפילות ע' יג). ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.

אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), הרא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) והטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (ואפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה "ברוך שאמר" "תהלה לדוד" ו"ישתבח", ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

ועיין להלן הערה 9, שדלעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי כל עניינם הכנה לתפילה. ואילו לדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם אחר התפילה, כולל הברכות. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה.

[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה".

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן