ד – דיני הפסקה בפסוקי דזמרה

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-14-04/

כיוון שברכת "ברוך שאמר" היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו"ישתבח" היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (עיין מ"ב נא, ז, וכתב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי "ברוך ה'" שלפני "ויברך דוד"). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין בהמשך טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו יבואר בהמשך טז, ב).

הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, אף שיש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב שידחה את ברכת "אשר יצר" לאחר התפילה. מכל מקום יותר טוב לברך "אשר יצר" מיד, שאם ידחה אותה לאחר התפילה – אולי ישכחנה[6].

אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן – אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל"מודים דרבנן" או "ברכו", ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או "מודים" או "ברכו", רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו[7].

אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו "מי שברך". ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה – יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).


[6]. למ"ב נא, ח, יברך מיד, וכ"כ בערוה"ש. לכה"ח נא, כח, יברך אחר ישתבח, לאשל אברהם יברך אחר התפילה. וכ"כ באג"מ ד, יד, שעדיף אחר התפילה, אלא שהרוצה – יכול לברך מיד. ונלענ"ד שכיוון שיש חשש שמא ישכח, מוטב לנהוג כסוברים לברך מיד.

[7]. בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (אויערבאך) ו, יב, בארו שכל דיני ההפסק לדברים שבקדושה בפסוד"ז הם רשות, שאין חובה להפסיק כדי לענות, ולכן אם הדבר מפריע לכוונתו, מוטב שלא יענה. ועיין שם שמ"מ יש לחוש שלא יראה כפורש מהציבור, לכן בקדושה יעמוד, במודים יעמוד ויכרע, ובברכו יכרע מעט, והואיל וכבר הפסיק כדי לעמוד ולכרוע, נראה שמוטב שיענה עמהם. אבל אם הוא שייך למניין אחר אינו נראה פורש, ולכן אינו צריך לעמוד ויכול להמשיך להתפלל כדרכו. (וע' בהל' ברכות ק"ש טז, ה, והערה 4).

וכיוון שאין חובה לענות, אין צורך כ"כ להאריך בדיני ההפסקה, ונזכיר מקצת מהם בקצרה: כתב במ"ב נא, ח, ובאו"ה שם, של'אמן' על ברכות יכול להפסיק אפילו באמצע פסוק, ובתנאי שנסתיים עניין, אבל לצורך קדיש, קדושה ומודים, (שהם דברים שבמניין, ולמנהג אשכנז גם לאמן של ה'א-ל הקדוש' ו'שומע תפילה'), יענה גם במקום שלא נסתיים עניין. והרבה אחרונים לא הזכירו חילוק זה כלל, ובכל מקום אפשר להפסיק לענות אמן. ועונים בקדיש על כל האמנים שעד "דאמירן בעלמא", כל מנהג למנהגו. אבל האמנים שאח"כ, דינם כ"ברוך הוא וברוך שמו", שאין מפסיקים למענם בפסוד"ז. לגבי מודים דרבנן, ממ"ב נא, ח, משמע שיכול לענות את כולו, וביבי"א ו, ד, כתב שיאמר רק "מודים אנחנו לך". והשומע ברקים ורעמים, לח"א כ, ג, מותר להפסיק, וכן דעת רוה"פ, ויש חולקים (כה"ח נא, כג).

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן