ו – כוונה בפסוק הראשון

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-15-06/

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו[2].

וכך ראוי לכוון: "שמע ישראל" – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. "ה'" – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. "אלוהינו" – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). וכשיאמר "אחד", יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות "אחד", 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

ונראה שבדיעבד, גם אם לא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו[3].

ואם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. ואם נזכר באמצע הפרשה הראשונה, יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. ואם נזכר באמצע הפרשה השנייה, יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת "ויאמר", ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שסדר הפרשות בדיעבד אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי לא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונתו (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).


[2]. עיין בבאו"ה קא, א ד"ה 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה.

[3]. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות – יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן בהליכות שלמה פ"ז הערה ו' ציטט מדברי רע"א: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא המשך קבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן