א – תקנת חזרת הש"ץ

פורסם בקטגוריה פרק יט - חזרת הש"ץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-19-01/

תקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.

ותקנו חכמים, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות.

וכיוון שתקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. וגם אחר שהותר לכתוב תורה שבעל פה, ובכלל זה את נוסח התפילה, והסידורים נעשו נפוצים, וכמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, בכל זאת תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג, עפ"י תשובת הרמב"ם). ועוד שתקנו חכמים לומר בחזרת הש"ץ – קדושה וברכת כהנים, ואם לא יאמרו חזרת הש"ץ יתבטלו (טור).

על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, שהוא כדי להוציא את מי שאינו בקיא, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן גם היום, כשאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. וזכות גדולה היא לענות אמן על חזרת הש"ץ, ואפילו ללמוד תורה אסור באותה שעה (ע' כה"ח קכד, ב, טז). ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי מרוב מעלתה הגבוהה, אין חשש שהקליפות יתאחזו בה. והשומעים צריכים להיזהר שלא יפגמו בה על ידי דיבורים. ואמרו על המפטפט בחזרת הש"ץ, "שהוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו" (שו"ע קכד, ז).

פורסם בקטגוריה פרק יט - חזרת הש"ץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן