כשהחזן אומר את חזרת הש"ץ, צריך כל אחד ואחד מהקהל לשתוק ולכוון לשמוע את ברכות החזן ולענות אחריהן אמן. וכבר למדנו (לעיל ב, ז), שיש אומרים שאסור לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, ויש אומרים שאם מקצת מחברי המניין עומדים עדיין בתפילה, אע"פ שאינם יכולים לענות אמן, מצטרפים למניין.
לכתחילה, נוהגים להחמיר שלא יתחיל החזן בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אחריו אמן. בשעת הדחק, כאשר יש שם אנשים שממהרים לסיים את התפילה, ונראה שזה המאריך אינו עומד לסיים את תפילתו, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתחיל בחזרת הש"ץ כשרק שמונה סיימו תפילתם. כשגם זה לא יועיל, מפני שיש שם כמה שמאריכים בתפילתם, אם השעה דחוקה מאוד, אפשר להתחיל את חזרת הש"ץ כאשר רק חמישה סיימו את תפילתם, שביחד עם החזן הם רוב מניין. וכדי לצאת מהספק, בשעה שנאלצים להתחיל בחזרת הש"ץ כשאין עדיין תשעה עונים, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל בנדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה.
וכן מי שהוא שליח ציבור במקום שרבים רגילים לפטפט בו, עד שיש ספק אם יהיו תשעה שיענו אמן על ברכותיו, יתנה בליבו לפני התפילה, שאם לא יהיו תשעה שיענו אחריו אמן והדין כסוברים שחייבים תשעה, הרי שתפילתו תהיה תפילת נדבה.
כדי שלא להיכנס לספקות הללו, צריך כל אחד מהשומעים את חזרת הש"ץ לחשוב כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכות החזן ויענה אחריהן אמן (שו"ע קכד, ד).[3]
