כשאין זמן להתפלל תחילה בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, כגון שיש אנשים שמוכרחים לצאת לעבודה ובלעדיהם אין מניין. כדי שתפילתם תהיה במניין, יתפללו כולם ביחד בלחש, וכדי שלא להפסיד קדושה, יתחיל החזן לומר בקול את שלוש הברכות הראשונות, ויענו אחריו קדושה, ומתחילת ברכת 'אתה חונן' יתפלל בלחש (רמ"א קכד, ב).
וכן במניין מצומצם, שחלקם מאריכים מאוד בתפילתם, ולחבריהם קשה להמתין עד שיסיימו, מותר לוותר על חזרת הש"ץ, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי שיאמרו קדושה. ואמנם למדנו שבשעת הדחק אפשר לומר חזרת הש"ץ כאשר חלק מהתשעה עדיין עומדים בתפילתם, אולם לכתחילה עדיף לוותר על חזרת הש"ץ.
כשיש מניין שחבריו רגילים לפטפט בתפילה, עד שישנו חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר החזן, יש מקום לשקול אם לבטל את חזרת הש"ץ, שאולי מוטב לוותר על חזרת הש"ץ כדי למעט בחילול השם שנגרם עקב הדיבורים בחזרת הש"ץ. בכל הדינים האלה צריך רב המקום לפסוק.[4]
כאשר החזן מתחיל את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ישנם שני מנהגים מתי הציבור יתחיל להתפלל. יש נוהגים להתחיל להתפלל לאחר שהחזן יסיים את ברכת 'הא-ל הקדוש' (מ"ב קכד, ח). ויש נוהגים להתחיל להתפלל עם החזן (כה"ח קכד, י). ונראה להמליץ שבתפילת שחרית יתחילו להתפלל עם החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובתפילת מנחה, מי שרגיל להאריך בתפילתו, טוב שיתחיל להתפלל עם החזן, כדי שיוכל לסיים את התפילה ולענות על הקדיש שאחריה. והרגיל לקצר, טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש'.[5]
כשמוותרים על חזרת הש"ץ בתפילת שחרית ויש שם כהנים, כדי שלא להפסיד את ברכת כהנים, מוטב שהכהנים יטלו את ידיהם לפני התפילה, ויעמדו להתפלל במקום שהם רגילים לשאת כפיים, וכשיגיע החזן לברכת 'רצה', יתחיל שוב להתפלל בקול, וכך יוכלו הכהנים לברך את ישראל אחר סיום ברכת 'מודים'. ומי שנמצא באותו מקום בתפילת לחש, יענה אחריהם אמן (עי' מ"ב קכח, עא).
[5]. בפשטות מנהג אשכנזים שהקהל מתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', ולמנהג ספרדים מתחיל עם החזן. ויסוד ההבדל נעוץ ביחס לברכת 'הא-ל הקדוש'. לדעת הרמ"א הלכה כירושלמי הסובר שיש מעלה מיוחדת בעניית אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע-תפילה', ולכן עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, ולשו"ע דינם כשאר הברכות שאין עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, כמובא בשו"ע סו, ג. ולכן למ"ב יתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', כדי שיענה עליה אמן, ולמנהג ספרדים אין בזה עניין. וכן מבואר בשו"ע קט, א, וכ"כ הגרע"י (ילקוט יוסף קכד, ה).
ואע"פ כן כתבתי דרך אחת לספרדים ואשכנזים, משום שבשחרית מכמה טעמים יש סברה שגם האשכנזים יתחילו עם החזן: א) לכתחילה יש מקום לחוש לדעת שו"ע שלא לענות אמן על 'הא-ל הקדוש' באמצע ברכות ק"ש, ואם יתחיל להתפלל עם החזן יצא מהספק. ב) מצד התפילה במניין, יש מעלה שכל העשרה יתחילו להתפלל ביחד (כמבואר לעיל ב, 2). ג) יותר קל לענות על קדושה אחר ברכת 'מחיה המתים' מאשר באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ד) אולי תפילתו עם החזן במניין תחשב לו במקום עניית אמן (עי' מ"ב קט, יג-יד). ובמנחה, נכון לאשכנזים הרגילים להאריך, שיתחילו עם החזן, שעל ידי כך יזכו לענות על קדיש שאחר התפילה, שבוודאי אין מעלתו פחותה ממעלת אמן של 'הא-ל הקדוש'. ולמקצרים, גם על פי מנהג ספרד טוב שיתחילו אחר 'הא-ל הקדוש', כדי שיזכו לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, ובכללן 'הא-ל הקדוש' שי"א שיש בו מעלה מיוחדת. ועוד, שלא יהיו בטלים אחר שיסיימו את תפילתם.
