בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להימצא מולם, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חז"ל, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעם.
ואף שהכהנים המברכים חייבים לעמוד, מעיקר הדין המתברכים יכולים לשבת, אלא שכבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).
מי שעומד אחר הכהנים אינו נכלל בברכה, אבל מי שעומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם לפניהם, או אפילו ממש מול צידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים (שו"ע קכח, כד).
כל מי שעומד בבית-הכנסת מול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם, הרי הוא בכלל הברכה. אבל מי שמפנה את גבו לכהנים – אינו נכלל בברכה.
מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו. וכן נשים וילדים שאינם צריכים לבוא לבית-הכנסת, נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים ואינם באים – אינם נכללים בברכה (באו"ה קכח, כד, 'אם').[2]
העומד באמצע תפילת עמידה והגיעו לברכת כהנים, ישתוק ויכוון לברכתם. ואף שלגבי קדושה ואמן יהא שמיה רבה, אם אינו רוצה – אינו חייב להפסיק, כאן שיש סוברים שגם הישראלים המתברכים מקיימים מצווה מהתורה – עדיף להפסיק ולשמוע את ברכת הכהנים, ולא יענה עליהם אמן. ואם הוא נמצא עם החזן, יענה אמן על שלושת פסוקי הברכה, אבל על הברכה שלפניהם יש אומרים שלא יענה. ועיין במ"ב קכח, עט, שכך כתב לגבי החזן, ועיין בנשיאת כפיים כהלכתה טו, הערה נא, ובאשי ישראל לג, ג.
