ד – ארבע הלכות מהתורה

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/02-20-04/

ארבע הלכות מן התורה ישנן בברכת כהנים: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם" (שו"ע או"ח קכח, יד). כשלא ניתן לקיים אחת מהן, אין לשאת כפיים.

ההלכה הראשונה, לברך בלשון הקודש. כידוע מצוות רבות מתבצעות על-ידי דיבור, וביארו חכמים במשנה (סוטה לב, א), שמצוות קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לקיים גם בשפות אחרות (עיין א, י; טז, ט). אבל את ברכת כהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר (במדבר ו, כג): " כֹּה תְבָרֲכוּ", בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע – עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן פחות חשוב שתאמר בלשון הקודש. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה מה' אלינו, והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצוּוים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה.

ההלכה השניה, לומר את ברכת כהנים בעמידה. לפיכך, כהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, לא ישא את כפיו. מפני שדין נשיאת כפיים כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברים י, ח): "לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה (סוטה לח, א).

ההופעה השלימה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, ובכך הוא מבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת הכהנים וברכת הכהנים יהיו בשלימות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה.

ההלכה השלישית, נשיאת כפיים, כלומר הכהנים צריכים לפשוט את ידיהם בעת הברכה כלפי המתברכים, שנאמר (ויקרא ט, כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם". כהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה – אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך. וגם לא מועיל להתקין רצועה או מוט שיסייעו לו להרים את ידיו, משום שעל הכהן לשאת את כפיו בכוחות עצמו, ללא שום סיוע (מ"ב קכח, נב).

בטעם העניין באר רבי נחמן מברסלב, שנשיאת הידיים מבטאת את עוצמת רצונו של הלב לברך את ישראל באהבה. יש קשר ושייכות בין הידיים ללב, ולכן הידיים סמוכות ללב, ותנועות הידיים הן כלי הביטוי של הלב, כמו שנאמר (איכה ג, מא): "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם". כשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג).

הוסיף הרב קוק, שנשיאת הכפיים קדימה מבטאת את העתיד, שהרי הידיים מתקדמות אל מעבר למקומו של הגוף. ולכן הכהנים נושאים את כפיהם, לבטא את הכמיהה והתפילה אל עולם שלם ומתוקן (עולת ראיה ח"א רפד).

ההלכה הרביעית, לברך בקול רם, כדי שכל המתפללים בבית-הכנסת יוכלו לשמוע, שנאמר: "אָמוֹר לָהֶם", כדרך שאדם אומר לחבירו (סוטה לח, א). אם בית-הכנסת קטן, מספיק שהכהן יברך בקול בינוני, שכך רגילים לדבר במקום קטן. ואם בית-הכנסת גדול, צריך לברך בקול רם, כך שגם אם היה מברך לבד, היו כולם שומעים אותו. כהן שקולו חלוש, עד שאי אפשר כמעט לשומעו, לא יעלה לישא את כפיו (מ"ב קכח, נג). אבל אם יש שם כהנים אחרים שקולם נשמע היטב, מותר לכהן שקולו חלש לברך עמהם (עיין ציץ אליעזר טו, כא).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן