ג – מהי נפילת אפיים

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-21-03/

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

אלא שמפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, והאיסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון[2].

והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ויראה עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ". הוא אומר: "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד.

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). ואולי כדי שלא להיכנס לסכנה המוזכרת בזוהר, נהגו האשכנזים שלא לומר את המזמור "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא", שמבואר בזוהר שכוונתו למסירת הנפש, ובמקומו אומרים מזמור ו' מתהילים (מ"א קלא, ה). והנוהגים כבן איש חי, חוששים ואינם נופלים כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח[3].


[2]. יסוד איסור השתחוויה על אבן משכית מובא במגילה כב, ב. והובא ברמ"א קלא, ח. ומבואר במ"ב קלא, מ, שהאיסור מהתורה הוא להשתחוות על רצפת אבנים, שנאמר (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". והאיסור הוא כשמתקיימים שני תנאים: א' השתחוויה, ב' על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד, שבהשתחוויה אסור גם על רצפה שאינה מאבנים, ועל רצפת אבנים אסור גם בקידה. וההיתר הוא בקידה על רצפה שאינה מאבנים. ואם יש שם אבנים, יכול לקוד בהטייה על צידו, או שיחוץ בין ראשו לרצפה. וכן מותר להשתחוות על רצפה שאין בה אבנים ובתנאי שיטה עצמו מעט על צידו. ויש ספק אם יכול להשתחוות על רצפת אבנים על ידי חציצה, עיין שעה"צ מד.

עוד אמרו שם במגילה כב, ב, שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון, וכך נפסק בשו"ע קלא, ח. אבל כשהוא לבד, כתבו התוס' שם עפ"י הירושלמי שמותר, וכ"כ בב"י בשם כמה ראשונים, וכ"כ במ"ב לח, שהאיסור הוא בפני הציבור וכשהוא היחיד שנופל על פניו, כמו שעשה יהושע בן נון. במצב כזה, אם לא יענה – יתבייש, שהרואים יחשבו שאינו ראוי. אמנם מהרמב"ם משמע שהאיסור לאדם חשוב הוא גם כשהוא לבדו. וכן באר המאירי, כדי שלא יחשיב עצמו כחסיד כל כך. ועיין ביד פשוטה על הרמב"ם תפילה ה, יד, ושם הביא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שמהם משמע שבעת שהציבור היו משתחווים או קדים לארץ, הרבנים היו מגביהים עצמם מהקרקע ומטים פניהם הצידה, והחשובים ביותר לא היו קדים כלל. ע"ש. ואולי גם מחמת זה התפשט המנהג אצל שאר העם שלא להשתחוות או לקוד על הרצפה.

[3]. כתב הבן איש חי כי תשא יג, שמפני החשש שמא כבר בהנחת ראשו על זרועו יש משום כוונת הזוהר, שמי שלא מכוונה כראוי מסתכן בנפשו, "טוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שינוי כלל". וכ"כ ביחו"ד ח"ו סו"ס ז. אמנם השו"ע קלא, א כתב, שצריך ליפול אפיים, וכן דעת החיד"א. ואף בכה"ח קלא, לא, כתב, שכל שאינו מכוון להוריד נפשו לקליפות כדי לבררם, אלא רק מתכוון למסור נפשו על קיום התורה והמצוות, אינו מסתכן. וכ"כ בסידור "עוד אבינו חי" (עפ"י הרב רקח) שמנהג כל עדות צפון אפריקה (יוצאי ספרד) ליפול אפיים. ולמעשה כל אדם ינהג כמנהג אבותיו.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן