חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – דיני קדיש

מפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. כשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (לעיל יז, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, מ"ב נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית 'ברכו' (מ"ב קמו, יח). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להישאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

לפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע נו, ה; קכג, א).[12]

יש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים.[13]

חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא".[14]

כשיענה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).


[12]. אמנם בכה"ח נו, לו כתב, שרק ב'קדיש תתקבל', שהוא שייך לתפילת עמידה, יפסע החזן שלוש פסיעות לאחריו, אבל בשאר הקדישים שאינם שייכים לתפילת עמידה, אין עניין לפסוע. אבל ביבי"א ה, ט, חיזק את דעת השו"ע, שבכל הקדישים יפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואפשר לומר שעצם הקדיש נחשב כתפילה, וממנו עצמו צריך להיפרד בשלוש פסיעות. וכן מנהג כל האשכנזים.

[13]. כתב בשו"ע נו, ד, שהחזן יכרע בחמישה מקומות בקדיש, כשיאמר: א' "יתגדל",
ב' "יהא שמיה רבא", ג' "יתברך", ד' "בריך הוא", ה' "אמן" (שבסוף חצי קדיש). ובכה"ח נו, לה, כתב בשם כמה אחרונים, שיכרע בכל פעם שעונים אחריו אמן. ונראה שגם למנהגו כורע רק בחמישה מקומות, אלא שיכרע בחמשת המקומות שעונים אחריו אמן בחצי קדיש. והגר"א פקפק בכריעות אלו, שאין להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים בשמונה עשרה. ובערוה"ש נו, ז כתב, שאלו כריעות קלות, שלא כמו הכריעות בשמונה עשרה, ולכן אין בהם תוספת על מה שתקנו חכמים.

[14]. בב"י סיכם הדעות, וכתב בשם רמב"ם, רש"י, כלבו ור' דוד אבודרהם, שיאמר רק עד "עלמיא". ועולה לסך כ"ח אותיות. וכן מנהג אשכנז. אלא שבמדרש כתוב שצריך להיזהר מאוד שלא להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך", ושהמפריד נענש. לפיכך נהגו רבים לומר עד "דאמירן בעלמא" ועולה לסך כ"ח מילים. וכך משמע שדעת השו"ע נו, ג. וכ"כ בכה"ח לג. ומנהג חסידים, שאומרים עד "יתברך", ובזה מחברים "עלמיא" ו"יתברך", והוא עפ"י ר' יוסף גיקאטלייא. וכתב מ"א שכן הוא מנהג קדמונים. אבל לדעת הגר"א עפ"י הראשונים, אין לומר "יתברך", כי הוא כבר שבח אחר. וכתב במ"ב טו, שנראה שאם יאמר "יתברך" אחר הפסקה של נשימה, גם לגר"א מותר.

כתב במ"ב נו, טו, שאם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יענה עד "עלמיא". ובכה"ח לג, כתב לומר הכל עד "דאמירן בעלמא". ביבי"א (ח"א או"ח ה) כתב, שבין הפרקים והברכות יענה הכל, ובאמצע הפרקים והברכות יענה עד "יתברך".

כתב בשו"ע נה, ב, שאחר סיום "יהא שמיה רבא" וכו', כשיאמר החזן "יתברך" יענו אמן. וכיום רק התימנים נוהגים כן. ולמנהג ספרדים שממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא", אין אפשרות להספיק לענותו, ואפילו על "בריך הוא" לא תמיד מספיקים לענות. וכ"כ בכה"ח נו, כט, שלפי הכוונות אין עניית אמן אחר "יתברך".

ראוי יותר לענות לפי מנהגו של אומר הקדיש ("בריך הוא" או "אמן" וכיוצא בזה), כמבואר לעיל ו, ה, אלא שאין רגילים בכך, ולכן רבים נוהגים לענות כמנהגם, למרות שזה נראה קצת כ'לא תתגודדו'.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן