ה – תחילת זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים

פורסם בקטגוריה פרק כה - תפילת מעריב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-25-05/

זמן קריאת שמע של לילה הוא "בשכבך" – בזמן שאנשים שוכבים על מיטתם. ותחילתו כשמחשיך, וקבעו לזה חכמים סימן: משיצאו שלושה כוכבים בינוניים. משום שהכוכבים שנראים לנו גדולים, כדוגמת נוגה, מאדים וצדק, נראים גם ביום או בבין השמשות. אבל כשיצאו שלושת הכוכבים שאחריהם, שהם נראים לנו בינוניים, אז הוא סימן לתחילת הלילה (הזמנים בהלכה פרקים מט-נ). וזמן זה נקרא "צאת הכוכבים". וכדי שלא יבוא אדם לידי טעות, שיחשוב שהגדולים הם הבינוניים, כתבו הראשונים שימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים (תר"י, שו"ע רלה, א).

אלא שכאן נתעורר ספק, לפי מי קובעים את שעת צאת הכוכבים. יש אומרים שזמן צאת הכוכבים נקבע לפי מיטיבי הראות שיודעים היכן צריכים הכוכבים הראשונים להיראות, שהם רואים את שלושת הכוכבים הבינוניים כשמונה עשרה דקות אחר השקיעה. ולעיתים אף רבע שעה אחר השקיעה. וכן משמע מסוגיית התלמוד (שבת לה, ב), שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל, שהוא כשלוש עשרה וחצי דקות עד שמונה עשרה דקות. ויש אומרים שהולכים לפי רוב האנשים, שהם מבחינים בשלושה כוכבים בינוניים כעשרים וחמש עד שלושים דקות אחר השקיעה. וכל זה אמור לגבי כוכבים בינוניים, אבל כאמור, כתבו הראשונים להמתין עד שיראו כוכבים קטנים, ולשם כך צריכים להמתין עוד כמה דקות.

למעשה, רבים נוהגים להתחיל בתפילת ערבית כעשרים דקות אחר השקיעה, שכך הלכה לפי רוב הפוסקים. ולכתחילה טוב להתחיל ערבית כשלושים דקות אחר השקיעה. והמתפלל במניין שקראו בו קריאת שמע לפני שעברו שלושים דקות מהשקיעה, טוב שיחזור ויקרא את הפרשה הראשונה של שמע אחר "עלינו לשבח", כדי לצאת מהספק. והרוצים להחמיר על עצמם יאמרו גם "והיה אם שמוע", ויש מוסיפים גם "ויאמר"[3].


[3]. עיין בספר הזמנים בהלכה פרקים מז-נא. ועיין בפניני הלכה שבת א' ע' 30 ו- 34 בהערות. בשבת לה, מבואר שזמן ביהש"מ לר' יהודה הוא מהלך שלושת רבעי מיל, ולר' יוסי זמן בין השמשות קצר (כחצי דקה). ולדעת רוה"פ ביהש"מ של ר' יוסי מיד אחר זמן בין השמשות של ר' יהודה. להלכה חוששים לדעת שניהם, כלומר משקיעת החמה ועד מעט יותר ממהלך שלושת רבעי מיל הוא זמן בין השמשות. (ויש סוברים שבין השמשות של ר' יוסי הוא כמה דקות אחר בין השמשות של ר' יהודה, כמובא בהזמנים בהלכה מ, ח-יא, ואזי זמן מעריב מתאחר בעוד כמה דקות). ולמדנו לעיל יא, 1, שיש שלוש דעות כמה הוא שיעור מהלך מיל: א) 18 דקות, ב) 22.5 דקות, ג) 24 דקות. לפי זה שלושת רבעי מיל הוא בין 13.5 דקות ל- 18 דקות. וכדי להוסיף את זמן ר' יוסי צריך להוסיף עוד זמן מועט, נמצא לפי זה שסוף זמן בהיש"מ בין 14 דקות ל-19 דקות.

אלא שצריך לדעת שיש הבדלים בין עונות השנה, כי בניסן (5/3) ותשרי (5/10) האור מסתלק מהר יותר אחר השקיעה, ולכן מוקדם יותר אפשר לראות שלושה כוכבים. למשל, מה שרואים בניסן 19 דקות אחר השקיעה, רואים בשיא הקיץ (22/6) קרוב ל- 22 דקות אחר השקיעה, ובשיא החורף 21 דקות אחר השקיעה.

עוד צריך לדעת, כי העומד על מקום גבוה מעל פני הים, רואה את השקיעה מאוחר יותר. למשל הנמצא על הר או מגדל בגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים – יראה את השקיעה כחמש דקות אחרי חבירו שיעמוד למטה בגובה פני הים. כלומר כיפת השמים תחשך בשווה אצל שניהם, והם יראו את הכוכבים באותה שעה, אלא שאם הם ימדדו כמה זמן עבר בין השקיעה לצאת הכוכבים – יִמצא הבדל של כחמש דקות. כי הנמצאים למעלה רואים את השמש עוד כחמש דקות. לפי זה אם חכמים דיברו בירושלים, שגובהה כ- 800 מטר מעל פני הים (במקום שההרים אינם מסתירים את האופק), נמצא שאחר 14 או 19 דקות בירושלים זה כמו 19 או 24 דקות בגובה פני הים. ועל פי זה יתבארו כמה דינים.

בפועל, בארץ ישראל באופק ישר בגובה פני הים בימי ניסן (5/3) ותשרי (5/10), 14 דקות אחר השקיעה החמה יורדת רק 3.75 מעלות מתחת לאופק. וקשה על שיטה זו שכן באותו זמן רק הבקיאים ביותר, לעיתים רחוקות, מצליחים לראות שלושה כוכבים. ועיין בהזמנים בהלכה מא, ז, תירוצי האחרונים על כך, שאולי הולכים באמת אחר המיטיבים ביותר לראות, ואולי פעם ראו טוב יותר. וכפי שכתבתי, אפשר לתרץ שחכמים דיברו בירושלים, במקום שההרים אינם מסתירים את האופק, ואז השקיעה מתאחרת בחמש דקות, ונמצא 14 דקות אחר השקיעה בירושלים כמו 19 דקות אחר השקיעה בשפלה.

ואכן לדעת הסוברים שצאת הכוכבים 19 דקות אחר השקיעה בשפלה, החמה יורדת באותו הזמן 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואז הבקיאים לדעת היכן הכוכבים הראשונים צריכים להיראות בכיפת השמים – רואים בימי ניסן שלושה כוכבים בינוניים. אמנם בימות הקיץ צריכים להמתין כ-22 דקות עד לאותו מצב, ובחורף 21 דקות.

ויש אומרים שבפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים רק כשהחמה יורדת כ-6.2 מעלות מתחת לאופק, והוא 25.5 דקות אחר השקיעה בימי ניסן, 28 דקות בשיא החורף (22/12), 29.5 דקות בשיא הקיץ (22/6). ובאותו זמן רוב האנשים רואים שלושה כוכבים בינוניים. ואולי אפשר לומר, שזה בערך כמו הדעה שצאת הכוכבים הוא 19 דקות אחר השקיעה בירושלים, ובגובה הים זה יוצא כ- 24 דקות אחר השקיעה (ואולי הוסיפו עוד כדקה וחצי מפני שכיום הראייה נחלשה או שיש יותר אור חשמל המפריע לראות את הכוכבים, ואולי באמת אפשר לראות את הכוכבים מעט לפני כן).

ויש שהחמירו יותר וסוברים שבפועל רוב האנשים אינם רואים שלושה כוכבים לפני שהחמה יורדת 7.1 מתחת לאופק, שהוא כ- 30 דקות אחר השקיעה בימי ניסן ותשרי בגובה הים, ובקיץ כ- 35 דקות. וכך מסרו בשם החזו"א. אולם קשה ליישב את דבריהם לפי הגמ' שנתנה שיעור שלושת רבעי מיל לביה"ש, וגם במדידות שנעשו בשטחים פתוחים שאין בהם אור חשמל, ראו שלושה כוכבים לפני כן. ועיין בהזמנים בהלכה מז, יב; נ, ו-ז. ועוד יש לעיין בצדדים נוספים בסוגיה, כגון שבתשרי, אף שמשך החשכת כיפת השמים כמו בניסן, רואים את הכוכבים מעט מאוחר יותר, מפני מצב הכוכבים בשמים, והשאלה האם הולכים לפי הכוכבים או לפי החושך, ע' הזמנים בהלכה פרק מח.

וכל מה שדברנו הוא על זמן שלושה כוכבים בינוניים, ונפסק בשו"ע שכדי שלא יבואו לידי טעות צריך להמתין עד שלושה כוכבים קטנים, היינו עוד כמה דקות. וי"א שכיום שהולכים לפי השעון, אין צריך להמתין. עיין בהזמנים בהלכה נא, 3. ומ"מ גם למחמירים לכתחילה, בדיעבד, אם קרא את שמע אחר שיצאו שלושה כוכבים בינוניים יצא.

למעשה, המנהג הרווח להתחיל תפילת ערבית 20 דקות אחר השקיעה, והוא טוב לרוב הפוסקים, וכך כתבו בספרים רבים. ואז בכל המקומות הבקיאים רואים שלושה כוכבים, והוא כשהחמה 4.8 מתחת לאופק. (גם בשפלה בקיץ, עד שיגיעו לשמע יעברו 22 דקות).

ואף שאפשר לסמוך על דעת רוה"פ ולקרוא אחר 20 דקות, יותר טוב לקרוא ק"ש 30 דקות אחר השקיעה. ואם קרא לפני כן טוב שיקרא שוב אחר התפילה. ואין צריך לקרוא פרשת "ויאמר". ואף שלדעת השאגת אריה, גם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות בזמן הראוי לק"ש, מ"מ למ"א אפשר להזכירה לפני כן בזמן הראוי לתפילת ערבית (מ"ב רלה, יא), לפיכך כאשר קרא אחר 18 דקות מהשקיעה אין צריך לחזור על "ויאמר". ואף לגבי "והיה אם שמוע" הצורך לחזור אינו גדול, מפני שלרוה"פ אמירתה מדברי חכמים.

לכתחילה, כדי לחוש לדעות המחמירים טוב לקבוע את זמן מעריב 30 דקות אחר השקיעה, וכך יצאו בהרים כל השנה גם ידי המחמירים (החמה 7.1 מעלות מתחת לאופק) ובשפלה יצאו כל השנה לפי רוב השיטות (6.2 מתחת לאופק), וברוב השנה יצאו גם לפי המחמירים. וכדי לצאת תמיד בשפלה גם לפי המחמירים, צריך לדחות בקיץ את אמירת "ברכו" בעוד 3 דקות, ואזי כשיגיעו לק"ש יעברו כבר 35 דקות.

דין צאה"כ הבינוניים משמעותי גם לזמן ברית המילה בתינוק שנולד בכניסת השבת, שאם נולד אחר צאה"כ צריך למולו בשבת הבאה, ואם בבין השמשות אסור למולו בשבת, ומילתו נדחית ליום ראשון. השאלה מתי הוא צאה"כ בוודאות. ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, פסק ש-20 דקות אחר השקיעה הוא ודאי לילה, וימולו אותו בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש-25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו לא פחות מ- 32 דקות. ושוב לא חילק בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ונראה לילך לפי השיטה שהוא כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק. ובירושלים הוא כ- 20.5-24.5 דקות אחר השקיעה, ובשפלה 25.5-29.5 דקות אחר השקיעה. ניתן לחשב זאת במדויק בעזרת תוכנת "חזון שמים", עפ"י התאריך הלועזי ומקום הלידה לפי קווי אורך ורוחב, ולפי גובה המקום.

פורסם בקטגוריה פרק כה - תפילת מעריב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן