ח – היסוד הכללי מול האישי שבתפילה

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/03-03-08/

על פי מה שלמדנו אפשר להבין יותר את משמעותה של תפילת הנשים. שני יסודות באים לידי ביטוי בתפילה, האחד אישי והשני כללי. האישי הוא הפנייה של האדם אל מקור חייו, אל ה' אלוהיו, ובקשת הרחמים מלפניו. והיסוד הכללי בא לתת ביטוי לקשר הקבוע שבין כלל ישראל לקב"ה, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם, ולהוסיף ברכה לנבראים. היסוד הכללי של התפילה הוא המשך של עבודת הקרבנות בבית המקדש, ולכן התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל יום בבוקר ובערב על גבי המזבח.

לעיתים ישנו מתח מסוים בין היסוד הכללי ליסוד האישי, מצד היסוד האישי היה טוב לכאורה לתפילה שתשתפך מן הלב בלא גבולות, בלי נוסח ובלי זמנים קבועים, שאז היא תבטא בחום וברגש את הכיסופים והכמיהה לקרבת אלוהים. וכך נהגו בימי הבית הראשון. אולם אנשי כנסת הגדולה הדגישו בתקנותיהם את היסוד הכללי, מפני שהבינו שבלא סדר תפילות קבוע, רוב האנשים ישקעו בשגרת יומם ואפילו תפילה אישית לא יתפללו. ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות יש ברגש האישי חסרונות ופגמים, אבל כשאדם מתפלל עם הציבור, מכוח הכלל, מתמלאים חסרונותיו ותפילתו נעשית שלימה. על כן תקנו להתפלל בזמנים קבועים כנגד הקרבת התמיד בבית המקדש. ותקנו לתפילה נוסח מדויק, הכולל בתוכו את כל הערכים החשובים לכלל ישראל. ותקנו את התפילה בלשון רבים, ותקנו להתפלל בבית הכנסת ובמניין, שזהו עיקר מעלתם של ישראל שמסוגלים לגלות את הקדושה בציבור, ועל ידי כך לגלות את שמו של ה' בעולם ולתקנו.

אלא שבעקבות הדגשת היסודות הכלליים והקבועים שבתפילה, הצד האישי עם הרגש החם והעז עלול להידחק. ועל זה הזהיר רבי שמעון: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג). וכן אמר רבי אליעזר: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב).

ואע"פ כן תקנו חכמים, להדגיש את היסוד הכללי בתפילה, כדי לבסס על ידו את עקרונות האמונה בחיים. מבחינה זו התפילה היא המשך של עבודת בית המקדש, וכמו שהקרבנות ביטאו את הקשר של ישראל והעולם כולו לה', כך התפילות נותנות לכך ביטוי פומבי בכל קהילות ישראל. ואף בשטח הר הבית, היה בית כנסת לתפילות בזמן בית המקדש השני. ואף שהרגש האישי עלול להידחק עקב כך, ההשפעה הכללית של התפילות המסודרות והציבוריות על כל העולם ועל כל יחיד ויחיד היא עצומה, ולכן העדיפו חכמים לתקן את המסגרות המוגדרות של התפילה (יעויין לעיל א, ח).[4]


[4]. בדורות האחרונים גדולי החסידות התאמצו למצוא דרכים כיצד להחזיר לתפילה את הרגש האישי והכוונה שנדחקו בעקבות ההדגשה הכללית, לעיתים אף וויתרו לשם כך על דקדוקי הלכה. יש שהוסיפו ניגונים בתפילה, ובזה אין שום בעיה הלכתית. יש שהיו נוהגים לחזור על מילות התפילה שוב ושוב עד שהרגישו שכיוונו מספיק, ויש בכך בעיה הלכתית. יש שהיו צועקים בתפילה, ואף זה בניגוד להדרכת חכמים. יש שאיחרו את זמן התפילה עד שהרגישו בעצמם שהם מוכנים לכוון כראוי, אך אם בינתיים עבר זמן התפילה, זה בניגוד גמור להלכה. ויש שהיו מתפללים ביחידות כדי לעורר את הכוונה (ע' על ערך התפילה במניין בפניני הלכה, תפילה, פ"ב סעיפים: א, ב, ה). בעקבות זאת התעוררה כנגדם מחלוקת. אך הם סברו שכל כך חשוב לעורר את הכוונה האישית, עד שאפשר לוותר לשם כך על דקדוקי הלכות. בפועל, כעבור כמה דורות, רוב החסידים חזרו לשמור על כללי ההלכה כמסורת ישראל.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן