א – תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".
על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידיהן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, ואולי דווקא משום כך, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל איבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. לכן כשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.
לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית, תקנו חכמים ליטול ידיים.
ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.
במילים אחרות, לדעת הרא"ש, נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א, נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' של כל היום.[1]
כתב בשו"ת מחזה אליהו יא, שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה, ואף מדברי הרשב"א (ח"א קנג), אפשר ללמוד שתקנת הנטילה היא לקראת תפילת שחרית והיום החדש. וממילא מי שאינה מתפללת לא תברך על הנטילה. אמנם אם תקרא קריאת שמע, יכולה לברך, שגם לקראת קריאת שמע תקנו את הנטילה והברכה. וכ"כ בהליכות ביתה א, ד. וע' בהליכות בת ישראל א, הערה א, שחשש לדעתו.
אבל למעשה נהגו הנשים לברך. ואפשר לבאר את הרשב"א, שאמנם מי שמתפלל צריך שהנטילה תהיה לפני תפילתו. אבל מי שאינה מתפללת, מכל מקום תקנת הנטילה לא זזה ממקומה, והרי היא כשאר ברכות השחר, ועניינה טהרה והכנה לקראת עבודת היום החדש. וכן משמע מפשט הגמ' בברכות ס, ב, שהכל מברכים על הנטילה, ולא חילקה בין גברים לנשים, וודאי שגם אז נשים שהיו מטופלות בילדים היו פטורות מתפילה. עוד אפשר לומר, שמי שיוצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר, הרי שזו תפילתה, ועליה לברך על הנטילה שלפניה. ועוד שלדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך לנוטלם בברכה. לסיכום, נראה מהגמ' ברכות ס, ב, שתקנת הנטילה בברכה עומדת גם בלא קשר לתפילה, אלא שהואיל ומתפללים בבוקר, וגם מצד התפילה צריך ליטול ידיים, ממילא הוצמדו דיניהם, הן לרשב"א והן לרא"ש. אבל נשים שחלקן לא נהגו להתפלל, חזרו לדין היסודי, שנטילת ידיים היא אחת מברכות השחר, והיא מהווה הכנה והתקדשות ליום החדש. ועיין בפניני הלכה תפילה ח, 3, בדעת החולקים על הח"א, שמהם יש קצת סיוע לכך שהנטילה אינה רק בשביל התפילה. (וכ"כ באשי ישראל ב, כט, ובהליכות שלמה ב, ה).
עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לנקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "ארחץ בנקיון כפי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה – לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. לכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שמועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א, שיברכו עליהם "על נטילת ידיים". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, אפשר ליטול בהם נטילת שחרית ולברך "על נקיות ידיים" (שו"ע סימן ד' סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב המ"ב ד, ז, ובבאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו מנטילה לסעודה אפשר לברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.
