אשה שטרודה בגידול ילדיה יכולה לצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר וברכות התורה, ובדוחק אפשר לומר שגם אשה שאינה טרודה יוצאת בזה ידי חובתה (לעיל ב, ד-ו).
אולם אשה הרוצה לקיים את מצוות התפילה לפי עיקר ההלכה, תאמר את ברכות השחר וברכות התורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה (לעיל ב, ה).
ואם תרצה לדקדק יותר, תזכיר את יציאת מצרים, לצאת ידי הסוברים שאשה צריכה להזכיר בכל יום את יציאת מצרים. ואם תרצה להזכיר את יציאת מצרים בהידור, תאמר את ברכת אמת ויציב, ותסמוך את התפילה לברכת הגאולה (ע' להלן טז, ג).
ואם יש לה יותר זמן ותרצה להוסיף ולהדר, תאמר את עיקר פסוקי דזמרה, "ברוך שאמר", "אשרי" עד סוף ה"הללויות", שהם ששה פרקים, וברכת "ישתבח" (להלן טו, ד). ואם תרצה להוסיף, תאמר גם את קריאת שמע וברכותיה. ואם תרצה להוסיף, תאמר לפני פסוקי דזמרה את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת (להלן טו, א-ב). ואם תרצה להוסיף, תשלים את כל פרקי פסוקי דזמרה.
עם זאת חובה לחזור ולהדגיש, שמצוות התפילה לנשים לפי ההלכה מתקיימת בשלימות על ידי ברכות השחר והתורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. ומעבר לזה אין חיוב. וצריך להיזהר שלא יווצר מצב שמחמת הרצון לדקדק ולהוסיף עוד פרקים או ברכות, הכוונה בעיקר התפילה תיפגם. ולכן כל מי שחוששת שאם תרחיב את תפילתה תתמעט כוונתה, מוטב שתאמר את התפילה המחויבת ולא תוסיף דבר.
אמנם במוסדות החינוך, יש מקום לחנך את הנערות להתפלל את כל סדר התפילה, ברכות השחר והתורה, קרבן התמיד, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה. שהואיל והן פנויות, וממילא נמצאות במסגרת, טוב שגם לתפילתן תהיה מסגרת מהודרת, וכך גם ילמדו להכיר את כל התפילה. אמנם אחר שהבנות למדו והתרגלו לסדר התפילה, יש לשים לב שהעיקר הוא הכוונה ובקשת הרחמים. ואם המחנכות מבינות שהתפילה הארוכה פוגעת בכוונה, ראוי לאפשר לבנות הרוצות לקצר – לומר את מה שהן חייבות בלא תוספות.[4]
סדר הקדימה נקבע על פי שני כללים, הראשון מידת החיוב של נשים, השני, חשיבותו, היינו דבר דאורייתא קודם לדרבנן. לפיכך, החשוב מכל: ברכות השחר ותפילת עמידה, שהם חובה, ועימם ברכות התורה, שאמנם יש ספק אם חובה גמורה לאומרם, אבל ברור שנשים נוהגות לברכן בכל יום, כמבואר בשו"ע מז, יד. בנוסף לכך לרוה"פ יסודן מהתורה. ועוד שהן קצרות, ואין הכבדה באמירתן, לכן יש להקדימן עם ברכות השחר. ולגבי הפסוקים הראשונים של ק"ש, אמנם אין חובה לאומרם, אבל נפסק בשו"ע ע, א, שראוי לאומרם (וע' בהמשך טז, א), ושוב, יסודם מהתורה, וחשיבותם ידועה, ואינם אורכים זמן רב, ולכן יש להקדימם. אחר כך במעלה, זכירת יציאת מצרים, שלדעת המ"א חובה לנשים להזכירה, ואף שרוב הפוסקים חולקים עליו, יש בהזכרתה מצווה גדולה, שהיא מדאורייתא. ובפסוק אחד שבסוף פרשת "ויאמר", אפשר לקיימה. ואם תרצה להדר, תזכיר יציאת מצרים באמירת ברכת "אמת ויציב", וכך גם תזכה לסמוך גאולה לתפילה, כמבואר בהמשך טז, יג. אח"כ במעלה פסוקי דזמרה, שיש סוברים שנשים חייבות לאומרם. ואמנם ברור שלרוב הפוסקים נשים פטורות מהם, ואמירתם מדרבנן, והלכה כמיקלים (להלן טו, ד). אלא שלכל הדעות יש באמירתם הכנה לתפילה, ולכן הם קודמים. ויש לומר את עיקרם, היינו את הברכות וששת פרקי ה"הללויות".
אח"כ במעלה שאר ק"ש וברכותיה. אמנם יש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד, אולם למעשה ברור שאינן חייבות, כמבואר להלן טו, ב, והוא ספק בדרבנן שהלכה כמיקל. ולכן מי שיש לה יותר זמן, עדיף שתאמר את ק"ש וברכותיה, ואף שברור שנשים פטורות מהן, יש באמירתן מעלה גדולה, מצד ק"ש ומצד שהן ברכות, ולכן יש להקדימן. אח"כ במעלה פרשת התמיד שיש אומרים שראוי שנשים יאמרוה, ואח"כ בחשיבות אמירת פסוקי הקטורת שמצטרפים לפרשת התמיד, כמבואר להלן טו, א-ב, 1.
אח"כ במעלה שאר הפרקים והפסוקים של פסוקי דזמרה, שאינם עיקר פסוקי דזמרה (ע' להלן טו, ה, ופ"ה תפילה יד, ב, 3). ויש שרוצות להדר יותר, ואומרות את כל התפילה על הסדר מ"העקדה" שבתחילת סדר הקרבנות ועד "עלינו לשבח", כמובא בכה"ח ע, א.
אפשר להציע, שבמקום פסוקי ברכת כהנים והברייתא שמזכירים אחר ברכות התורה, שאין חובה לומר דווקא אותם, יאמרו הנשים פסוק של יציאת מצרים, ואולי גם את פרשת התמיד, ובזה יצאו ידי הסוברים שחובה לאומרם. וטוב להדפיס זאת בסידוריהן.
ואמנם בספר בירור הלכה או"ח ח"א (זילבר) סי' ע, וכן באשי ישראל ז, יח, כתבו סדר שונה בשלושה דברים. הראשון, שאחר מעלת "אמת ויציב" כתבו לומר "ברוך שאמר, אשרי וישתבח" ורק אח"כ כתבו לומר ברכות השחר והתורה. וקשה מאוד עליהם, שלדעת רוב ככל הפוסקים אמירת ברכות השחר היא חובה (ע' להלן ו, 1), וכן לעניין ברכות התורה, נהגו נשים לאומרן, עד שהיא כחובה, וכמובא בשו"ע מז, יד. וע' להלן ז, ג, 3. ואילו מאמירת פסוד"ז נשים פטורות לרוב ככל הפוסקים, כמבואר להלן טו, ד, 2. בנוסף לכך, ראוי לומר תמיד את ברכות השחר, שבשעת הדחק אפשר לצאת בהן ידי תפילה, כמבואר לעיל ב, ה. ואם לא יקדימום יצא שבשעת הדחק לא יאמרו כלום. והשינוי השני לעניין פסוד"ז, ויבואר להלן טו, ז, 5. והשלישי, שכתבו מעלת אמירת פסוק ראשון של ק"ש רק אחר מעלת פסוד"ז, ומדברי לעיל מובן מדוע לא כתבתי כמותם.
