ג – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/03-09-03/

שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרך לנקביו משער שלא יוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשאפשר להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. ונפרט את הדינים של כל דרגה.

המתחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור להתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינו חייב לחזור ולהתפלל. ואם ירצה לצאת מהספק, יוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, ד"ה 'שיעור פרסה').[2]


[2]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י והרמב"ם והרא"ש, לא יתפלל, והרי"ף ורש"י סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. למעשה נפסק בשו"ע צב, א, שלא יתפלל. אבל כשהצורך קל מאוד, הרוצה להקל רשאי, במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על 'בל תשקצו' ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). וכפי שכתבתי בתחילה, לכתחילה צריך אדם לבדוק עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו. וע' בפניני הלכה תפילה ה, 8.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן