מותר להתפלל ולקרוא את שמע בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל ולקרוא את שמע בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם.
ואמנם לדעת הרי"ף, רק מי שמתפללת במניין רשאית להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתה תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם תתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתה אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קא, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א האחרון, מ"ב יח).
ועוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפללת בה אף שאינה מבינה אותה, כל זמן שהיא מבינה את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה – יצאה ידי חובתה. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק אם תבין אותה, תצא בה ידי חובתה (מ"ב קא, יד; קכד, ב).
למעשה, אשה שאינה מבינה עברית, רשאית לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהיא מכירה, שבה תוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם תתפלל בעברית, תהיה בידה מעלה שהתפללה בלשון הקודש (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).
וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא דווקא כהוראת שעה, לאנשים או נשים שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין קבוע שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג).
