המתפללת צריכה שתכוון, היינו שתשים לב למה שהיא אומרת, וכן תשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחה מחשבות אחרות, תסלקן מדעתה ותחזור להתפלל. ואף אם אינה מצליחה לכוון בכל המילים, תשתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינה יכולה לכוון בכל הברכות, תתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות תכוון בברכת 'אבות', שהיא פותחת את התפילה (שו"ע קא, א, ומ"ב א-ג).
המתפללת ולא כיוונה בברכת 'אבות', מעיקר הדין צריכה לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא לחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה תשכח לכוון ב'אבות' וחזרתה תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד). אמנם, מי שיודעת בעצמה שלא תוכל לכוון אפילו בברכת 'אבות', מוטב שלא תתחיל להתפלל, ותצא ידי חובת התפילה בברכות השחר.[2]
מי שעומדת לסיים את ברכת 'אבות' ולא כיוונה דעתה למשמעות המילים, כל זמן שלא אמרה את שם ה' בחתימתה, תחזור לומר מ"אלוהי אברהם" בכוונה (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם כבר אמרה שם ה', תחתום את הברכה בכוונה. וטוב שתחזור להרהר בליבה את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם, הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיכה לומר 'אתה גיבור' – תמשיך בתפילתה, ותשתדל לכוון בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים', כי יש אומרים, שכוונה ב'מודים' מתקנת את חסרון הכוונה ב'אבות'.
ומי שרגילה לכוון תמיד ופעם אחת לא כיוונה, ובטוחה בעצמה שכשתחזור תכוון מתחילת התפילה ועד סופה, רשאית לחזור להתפלל בכוונה שלימה, וטוב שתתנה שאם היא פטורה מכך מחמת המנהג שלא לחזור, הרי שתפילתה תהיה תפילת נדבה.