יש אומרים שגם נשים צריכות לומר את פרשת התמיד, מפני שהתפילות נתקנו כנגד קרבן התמיד, וכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית (לפי רוב הפוסקים כמבואר לעיל ב, ב), כך ראוי שיאמרו גם את פרשת התמיד. ויש אומרים שבנוסף לפרשת התמיד, טוב שיאמרו את כל סדר הקרבנות.
אמנם למעשה, המנהג הרווח שנשים אינן אומרות את פרשת התמיד, וכך דעת רוב הפוסקים. והטעם, מפני שעיקר חיוב הנשים בתפילה כדי לבקש רחמים ולא כנגד הקרבנות. יתר על כן, גם הגברים אינם חייבים לומר את סדר הקרבנות, ואפילו את פרשת התמיד מצד הדין אינם חייבים לומר, אלא הוא מנהג שנעשה כחובה. קל וחומר שנשים אינן חייבות לומר את פרשת התמיד וסדר הקרבנות. והרוצה להדר לומר את פרשת התמיד ואת פסוקי הקטורת – תבא עליה ברכה.[1]
ומכל מקום אפשר להציע, שאחר ברכות התורה, במקום לומר פסוקי ברכת כהנים והברייתא "אלו דברים" וכו', יאמרו הנשים את פרשת התמיד ופסוק של יציאת מצרים. שכן אין חיוב לומר דווקא פסוקים אלו וברייתא זו, אלא כל המגמה ללמוד אחר ברכות התורה, וא"כ מוטב ללמוד פסוקים שיש אומרים שחובה לאומרם. וטוב להדפיס זאת בסידורי נשים, ועל ידי כך יצאו כולן ידי פרשת התמיד וזכירת יציאת מצרים.
יש לציין כי אף שעיקר הדיון על פרשת התמיד, מ"מ קרובה לזה בחשיבות אמירת פסוקי הקטורת. את שניהם היו מקריבים פעמיים ביום, בשחרית ובין הערביים. קרבן התמיד הוא הקרבן הגשמי שהיה מוקרב על המזבח החיצוני, והקטורת קרבן רוחני והיתה מוקטרת על המזבח הפנימי. ע' תפילת גברים יג, ה-ו, בטעם התמיד והקטורת.
