חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – כוונה בפסוק הראשון

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ". לפיכך, צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא קיים את המצווה (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוונת למשמעותה המלאה של כל מילה, צריכה להשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשבה גם על משמעות הפסוק – קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 2).

וכך ראוי לכוון: "שמע ישראל" – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. "ה'" – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו ולכתיבתו. לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. "אלוהינו" – שהוא תקיף, בעל היכולת, בעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו. וכשתאמר "אחד", תאריך כדי שיעור שתכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. וכן רמוז במילה 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח' – מולך בשבעה רקיעים ובארץ, 'ד' – יחיד ומולך בארבע רוחות (שו"ע ה, א; סא, ו; וע' מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוונה לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבינה באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 3).

ואם הסיחה את דעתה ולא שמה לב למשמעות הכללית של המילים בפסוק הראשון – לא קיימה את המצווה, ואם תרצה לקיים את המצווה – עליה לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון בכוונה (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח; ע' פ"ה תפילה טו, ו).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן