ג – מנהג אמירת תחנונים כיום

פורסם בקטגוריה י"ז - התפילות שלאחר עמידה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/03-17-03/

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשגם ידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

מפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, והאיסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון. אך עיקר החשש הוא לדברי הזוהר (במדבר קכא, א), שהגדיל מאוד את מעלת תפילה זו, שצריך המתפלל בנפילת אפיים למסור את נפשו לה', ולראות עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. אלא שאם לא ימסור את נפשו בכנות, יסתכן בנפשו, ולכן לא נהגו ליפול אפיים ארצה (ע' פ"ה תפילה כא, ג).

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע שמאל, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). והנוהגים כ'בן- איש-חי', חוששים ואומרים את תפילת נפילת אפיים בלי ליפול כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לתפילת נפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו וגברו, ניטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים. ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז.

כיוון שתפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים שיש בהם שמחה (ככתוב בסידור). וכן אין אומרים תחנונים כשנמצאים בעלי שמחה, כחתן ובעל ברית מילה, בבית הכנסת (ע' בפ"ה תפילה כא, ז-ח). וכן נוהגים שלא לומר תחנון בבית האבל, מפני שמידת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר אותה יותר (מ"ב קלא, כ).

פורסם בקטגוריה י"ז - התפילות שלאחר עמידה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן