חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – נפילת אפיים כיצד (לנוהגים ליפול)

(לנוהגים ליפול) כאמור, למנהג אשכנז וחלק מספרד, נופלים אפיים בהרכנת הראש והשענתו על הזרוע. ואשה שרוצה ליפול אפיים, תרכין ראשה על יד שמאל, ותטה מעט את פניה לצד ימין, כדי שלא יהיו מופנות ישר כלפי הרצפה. וצריך לכסות את הפנים בבגד או בשרוול, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע בלא שרוול, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (שו"ע קלא, א; מ"ב שם). ועיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. בדיעבד, מי ששרווליו קצרים, ואין בידו מטפחת, יליט את פניו בזרועו החשופה. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו (פ"ה תפילה כא, ד).

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים, אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע. ובירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים (פ"ה תפילה כא, ד).

במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שאינו יכול לשבת מפני שבדיוק מאחרי כיסאו עומד חבירו בתפילה, וגם אינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר את תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ואם הוא ליד קיר, מוטב שיסמוך את זרועו וראשו על הקיר, כדרך נפילת אפיים, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו קצת כישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן