ב – זמני איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-02-02/

אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות, היינו מיום ט"ו בניסן עד יום כ"א בניסן, מכל מקום כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.

וגם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה'… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ. וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן, לפיכך מחצות יום י"ד אסור החמץ באכילה. ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.[1]

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.

כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר ליהנות מהחמץ, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום נאסר החמץ בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, אסור החמץ באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועיין בהמשך במצוות השבתת חמץ ג, ו).

וכיוון שנכנס החג, התווספו עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.[2] ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

ואחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א-ג).


[1]. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י"ד, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", והוכיחו חכמים מן הפסוקים כי כוונת התורה באומרה "ביום הראשון" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמציעתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).

איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק הרמב"ם ור"י אבן גיאת והרא"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון. ונזכיר שתי שיטות: לרמב"ן ולראב"ד, כיוון שמחויב להשבית את החמץ אסור לו לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו (וע' באנצקלופדיה תלמודית כרך ט"ז חמץ ע' סו, ובס' הלכות חג בחג פ"ח, הערה 3). וכאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו"ע תמג, א.

[2]. כך היא דעת רוב הפוסקים, שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים. וכך כתב במ"ב תמג, א, עפ"י מ"א ועוד. אמנם בשעה"צ תמג, ב, כתב, שאין זה מוסכם, ולרש"י האיסור מתחיל מחצות י"ד, וכן נראה מר"ח והעיטור, שלר' יהודה איסורים אלו שווים לאיסור אכילה ומתחילים בחצות.
פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן