ב – זמני איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/04-02-02/

אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות, היינו מיום ט"ו בניסן עד יום כ"א בניסן, מכל מקום כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.

גם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה'… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ". כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ, וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן. לפיכך, מחצות יום י"ד החמץ אסור באכילה, ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.[1]

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.

כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול חמץ מדברי חכמים אבל מותר ליהנות ממנו, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. משנכנסה שעה שישית של היום החמץ נאסר בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, החמץ אסור באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועי' להלן ג, ו).

כיוון שנכנס החג, נוספים עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.[2] ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

אחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא – אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א-ג).


[1]. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י"ד, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", והוכיחו חכמים מן הפסוקים שכוונת התורה באומרה "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמציעתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).

איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק רמב"ם, ר"י אבן גיאת, רא"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון, לרמב"ן וראב"ד, כיוון שחובה להשבית את החמץ גם אסור לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו. כאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו"ע תמג, א.

חמץ שעבר עליו הפסח, לר' יהודה אסור מהתורה, ולר' שמעון מותר מהתורה וחכמים גזרו עליו שיהיה אסור (פסחים כח-כט), וכן נפסק (רמב"ם א, ד; מ"ב תמח, ז).

[2]. שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים (ראב"ד, מהר"ם בן ברוך, מ"א מ"ב תמג, א). ויש אומרים שהאיסור מתחיל בחצות י"ד (רש"י, וכן נראה מר"ח והעיטור, שעה"צ תמג, ב).

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן