ג – חמץ שבאחריות ישראל ודין מניות

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-03-03/

למדנו כי רק על חמץ השייך ליהודי עוברים באיסורי בל יראה ובל ימצא בפסח, שנאמר (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אלא שלכאורה קשה, הרי נאמר (שמות יב, יט): "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", משמע שבכל מקרה אסור שהחמץ ימצא בבית. בארו חכמים, שאכן כאשר החמץ שייך לגוי, ואין ליהודי אחריות לשומרו, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ", אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, ולזה התכוונה התורה כשצוותה: "לא ימצא בבתיכם" (פסחים ה, ב).

לפיכך, יהודי שקיבל אחריות על חמץ שהופקד אצלו, נעשה החמץ כשלו, ואסור לו להשהותו בחצרו, אלא יחזירנו לגוי או יבערנו. ובדיעבד כשאינו יכול להחזירו לגוי, ובביעור יש הפסד, ימכור את החמץ ואת המקום שבו הוא נמצא לגוי אחר (שו"ע תמ, א; מ"ב ד). אבל אם היהודי קיבל אחריות שמירה על חמץ של גוי שנשאר ברשות הגוי, אין היהודי עובר עליו באיסור (מ"ב תמ, ז).[3] לפי זה מותר לחברת ביטוח שבבעלות יהודי לבטח עבור גויים חמץ, מפני שהחמץ נשאר ברשות הגויים (שערים המצוינים בהלכה קיד, כט).

ויהודי שהפקיד אצל חבירו היהודי חמץ לשומרו, שניהם חייבים לבערו, המפקיד מפני שהוא בעל החמץ, והשומר מפני שהוא נעשה כשלו בזה שהתחייב לשומרו (שו"ע תמ, ד). ואף אם לא התחייב לשומרו חייב לבערו.[4]

מי שקנה מניות בחברה שיש בבעלותה חמץ, והגיע פסח, אם יש לו סמכות להביע דעה כיצד לנהוג בענייני החברה, מה למכור ומה לקנות, נחשב שהחמץ בבעלותו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל אם אין לו סמכות להביע דעה, הרי הוא ככל המשקיעים במניות, שהחברה חייבת לו אחוזים משוויה, אבל רכושה אינו נחשב שלו, ולכן אינו עובר על החמץ שלה באיסור. לפי זה, המשקיעים את כספם בקרנות נאמנות או בקופות גמל, אף שאולי מנהלי הקופות משקיעים חלק מהכספים בחברה שיש ברשותה חמץ, אין למשקיעים איסור, מפני שאין החמץ הזה נחשב בבעלותם (שערים המצוינים בהלכה קיד, כח).[5]


[3]. נחלקו הראשונים בדינים אלו. לדעת ר"י רק כאשר קיבל על עצמו אחריות כשומר שכר, נעשה החמץ כשלו ועובר עליו. ולדעת בה"ג אף אם נתחייב כשומר חינם נעשה כשלו ועובר עליו. וסתם השו"ע כר"י והזכיר דעת בה"ג כיש אומרים. וכתב במ"ב ח, שלכתחילה יש לחוש לדעת בה"ג. ולרמב"ם גם אם לא קיבל אחריות, אם הגוי אלים ואם יאבדנו יתבע ממנו פיצוי בזרוע, נעשה כשלו ועובר עליו. ולראב"ד אינו עובר, והעיקר כרמב"ם. ובכל הדינים הללו, בדיעבד אם עבר הפסח החמץ מותר, מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן, ובספק מקילים.

[4]. לגבי יהודי שהפקיד את חמצו אצל אחר, פסק השו"ע תמ, ד, כרבנו יונה, שאף שהשומר קיבל על חמצו אחריות, כיוון שהחמץ של המפקיד – חובתו להשביתו. וכך דעת עוד פוסקים. ולרמב"ן והר"ן, כיוון שהחמץ אינו ברשותו והשומר קיבל עליו אחריות, אין בעל החמץ עובר עליו. ולגבי השומר, מובא בשו"ע תמג, ב, שלכתחילה אם ראה שחבירו לא בא לקחת את חמצו, ימכרנו לגוי כדי להציל את שוויו. ואם לא עשה כן, חייב לבערו. ובמ"ב י"ד באר עפ"י הב"ח ומ"א שהטעם מפני שכל ישראל עריבים זה בזה. ודעת הגר"א, שאף שלא התחייב באחריותו, יש עליו חיוב מהתורה לבערו, מפני שהוא חמץ של ישראל שנמצא בביתו. וכ"כ הצל"ח ובית מאיר.

[5]. אמנם יש נוהגים להחמיר ולמכור חלקם במניות של חברות חמץ וחברות ביטוח שמבטחות חמץ, וברבים משטרות מכירת החמץ מצוי נוסח הכולל זאת (ע' פסקי תשובות  תמ, א).
פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן