כפי שלמדנו, נוסח ביטול החמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל אפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת, העיקר שתוכנו יובן. מי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, כגון שחשב שזו תפילה לקראת הפסח – לא ביטל את חמצו (מ"ב תלד, ט).
שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: לרש"י ורמב"ן, בכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שלפי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם הוא נשאר בבית – עוברים עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, אבל אם בעל החמץ ביטל אותו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ, לא יעבור עליו באיסור.
ובעלי התוספות פירשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ – דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ.
בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר (לעיל הלכה א).
