ג – דיני ביטול החמץ

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-05-03/

לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא  שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להאמר בפה (עי' שו"ע הרב תלד, ז). לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כדי להזכיר להם את המצווה.[1]

הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין כאן ביטול ועובר על חמצו באיסור בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (מ"ב תמה, יח).[2]

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה אדם יכול היה להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב – יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ. אולם חכמים חששו שמא הביטול לא יהיה בלב שלם, ולכן תיקנו לבער את החמץ בפועל מהבית. אולם כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, בדיעבד יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה).

אפשר מן הדין לבטל את החמץ על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כי יש סוברים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד, מ"ב טו).


[1]. בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, ד, סיכם שלדעת הטור תל"ו, רמב"ן, ר"ן, מהר"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה"ר תלד, ז, ובקונ"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת הריטב"א וב"י עפ"י ירושלמי צריך להוציא בפיו. אמנם בשו"ע תלז, ב, נקט לשון: "מבטלו בלבו ודיו". ובבאו"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.

[2]. עיין בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, הערה ז, שהביא משו"ת רע"א א, כג, שאם הוציא בפיו לשון הפקר, אף שלא עשה זאת בלב שלם, ההפקר חל. שהרי כל אחד יכול אז לזכות בחמץ ולא יועיל שיטען שפיו וליבו לא היו שווים. ואפשר שלמ"ב עפ"י שועה"ר, אמנם בדיני ממונות הקונה את החמץ זוכה, אבל האדם שהפקיר ויודע שליבו לא היה שלם, החמץ נשאר שלו, לפחות עד אותה שעה שמישהו אחר יקנהו.
פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן