דין תערובת חמץ מהתורה מורכב, ונחלקו בו תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים, ונסכם את דיניו בקצרה: קבעה התורה שהאוכל כזית חמץ בפסח נענש בכרת.
כזית חמץ שהתערב במאכלים אחרים ואחוז החמץ בתערובת היה לפחות כזית בכדי שיעור אכילת פרס (נפח של שלוש או ארבע ביצים, 11%-12.5%. ואם להחמיר לפי זית רגיל, כ-7 סמ"ק, אז 4%-5%), ואכל מן התערובת כשיעור פרס, לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים חייב כרת, ולדעת הרי"ף והרמב"ם חייב מלקות בלבד (ולדעת ר"ת גם אם אכל כזית בלבד מהתערובת – חייב, כמובא ברא"ש חולין ז, לא).
אם אין בתערובת שיעור כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס, ואכל מן התערובת שיעור שיש בו כזית חמץ. למאור והעיטור חייב מלקות; לטור, בין אם אכל מהתערובת הרבה ובין אכל ממנה מעט, אם יש בתערובת טעם חמץ עבר באיסור תורה, אבל אינו חייב מלקות; ולרמב"ם עבר באיסור חכמים בלבד (לרמב"ם ושו"ע תנג, ב, בתערובת חיטים ואורז, אם טעם החמץ ניכר, באכילת כזית בלבד יש איסור תורה).
אם החמץ התערב במינו, למשל קמח שהחמיץ בפסח והתערב בקמח שלא החמיץ, כיוון שטעמם שווה, קמח החמץ בטל ברוב מן התורה אך אסור לאוכלו מדברי חכמים (שו"ע תמז, א. אם התערב לפני פסח, לרוב הפוסקים אינו חוזר וניעור כמבואר לעיל בהלכה ד).
לגבי איסור השהיית תערובת חמץ שהתערבה בפסח: אם כזית חמץ התערב במאכלים אחרים, כל זמן שאין יותר מפי שישים כנגדו, עובר עליו בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. ואם היה בתערובת יותר מפי שישים, החמץ מתבטל מהתורה ואינו עובר עליו. וכן אם החמץ התערב במינו, כגון קמח שהחמיץ בקמח אחר והם שווים בטעמם, אם הקמח הכשר מרובה, מהתורה החמץ בטל בו ואינו עובר באיסור. ואף שבשני אופנים אלו אין עוברים באיסור תורה, מדברי חכמים צריך לבערו שמא יאכלנו בפסח. [6]
