שתי גישות מרכזיות ישנן ביחס להלכות כשרות בפסח. לרוב הפוסקים דיני חמץ בפסח כדיני שאר מאכלי איסור, בהבדל אחד, שכל האיסורים בטלים בשישים ואילו חמץ בפסח אינו בטל בשישים. אבל שאר כללי דיני תערובות חלים גם על חמץ בפסח, ולכן כל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא נתערב טעם חמץ במאכל – הרי הוא כשר לפסח. וכן כאשר יחיד מחמיר ורובם המכריע של הפוסקים מיקל, הלכה כמקילים.
אולם באשכנז נהגו להחמיר מאוד באיסור חמץ, ואפילו כשיחיד חולק על רבים ומחמיר – פעמים רבות נהגו לחשוש לשיטתו. ואפילו במקום שעל פי כללי ההלכה אין צריך לחשוש לאיסור, לגבי איסור חמץ פעמים רבות נהגו לחשוש. אמנם גם למנהגי אשכנז יש גבול לחומרות, ונזהרים שלא לגזור גזרה לגזרה, אולם הנטייה הכללית לחשוש בכל ספק ולהחמיר. יסוד סברתם נמשך מחומרת חכמים שאסרו חמץ בכלשהו, ואם כן, כשם שפירור חמץ אינו בטל ואוסר את כל תערובתו, כך חוששים לדעות של יחידים.
זהו שורש ההבדל השיטתי שבין פסקי השולחן ערוך שהולך על פי כללי ההלכה המקובלים, ובין פסקי הרמ"א החושש לכתחילה לשיטות המחמירים. אמנם בשעת הדחק גם הרמ"א מיקל כשיטת השולחן ערוך, מפני שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים.[3]
בדרך כלל עולי ספרד נוהגים כשולחן ערוך ועולי אשכנז כרמ"א, אמנם גם בין רבני עולי ספרד היו שנטו להחמיר, והנהגתם התקבלה בחלק מקהילות עולי ספרד.[4]
[4]. בין עולי ספרד יש שהחמירו כרמ"א, כמובא בכה"ח סי' תמז, סעיפים: עו, עח, קיט, וכמו שכתב הזכור לאברהם בריש הלכות פסח, שנהגו ברוב המחלוקות להורות כרמ"א, "באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים". וכ"כ פוסקים ספרדים נוספים. לעומת זאת גם לרמ"א בשעת הדחק ברוב המחלוקות ההוראה להקל כשו"ע.
