מה שלמדנו שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר הוא כאשר הבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אחר כך הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים. וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (ע"ז עו, א; רמב"ן וריטב"א שם).
לגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים: יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ, וממילא אין דין הכשרה בליבון לפסח, כי גם כלים ששימושם באוּר, כדוגמת שיפודים ותבניות, אפשר להכשיר לפסח בהגעלה. ויש אומרים, שהחמץ נקרא איסור, ואף שבמשך השנה מותר לאוכלו לכתחילה, לגבי פסח החמץ נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר שיפודים ותבניות בליבון. וכן נפסק להלכה (שו"ע תנא, ד). אמנם כשיש סיבות נוספות להקל, סומכים על שיטת המקילים (מ"ב תנא, כח).[2]