טעה ובישל בפסח בכלי חמץ שלא עבר הכשרה לפסח, אם לא עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור בפסח וצריך לבערו. ואם עברה יממה, בדיעבד התבשיל כשר, שכן ישנו כלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, ולאחר יממה (24 שעות), הטעם הבלוע ודבוק בכלים נפגם, וממילא טעם החמץ הפגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע יו"ד קג, ה; או"ח תמז, י).
ואם זה שבישל בכלי החמץ ידע שהוא לא הוכשר ובכל זאת עבר ובישל בו לפסח, גם אם עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, הואיל ועבר ובישל בכלי חמץ שלא הוכשר, קנסו חכמים ואסרו את התבשיל עליו ועל כל מי שבישל עבורם. ולאחרים שלא התכוון לבשל עבורם, מותר לאכול ממנו, הואיל ובפועל אין בו טעם חמץ שאוסרו.
ויש מחמירים וסוברים, שגם אם בישלו בפסח בשגגה בסיר החמץ, ואף עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור, מפני שדין חמץ בפסח חמור משאר איסורים, שכשם שאפילו כלשהו ממנו אוסר, כך גם טעם פגום שלו אוסר (רמ"א; לעיל ז, ה, 5).[6]
כך הדין לגבי כלי חרס ועץ כיום, וכן הדין לגבי כלי זכוכית ומתכות שלא נוקו עם סבון כמקובל. אולם מבואר בפנה"ל כשרות לב, ד-ח, שבשונה מחרס ומעץ, כלי זכוכית ומתכת אינם בולעים טעמים לתוך החומר שלהם, וממילא אם נוקו עם סבון כמקובל כיום, אינם פולטים טעם, ולכן בדיעבד אם בישלו בשגגה בסיר חמץ נקי אפילו בתוך יממה – התבשיל כשר. אמנם חובת ההכשרה נשארה במקומה (שם לב, ז), ועל כן אם לקחו סיר שבישלו בו באותו יום חמץ, ובזדון בישלו בו מאכל לפסח, למרות שהתבשיל לא קיבל טעם שאוסרו, משום הקנס התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם (רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג ועוד. כמבואר שם לב, ג, הערה 3 לקראת סופה).